ד"ר פיליס פלגי (1914–2015)

חלוצת האנתרופולוגיה היישומית בישראל – מאת ד"ר מלכה שבתאי

ד"ר פיליס פלגי הייתה מן הדמויות החלוציות והמשפיעות ביותר בהתפתחות האנתרופולוגיה בישראל. היא הייתה האנתרופולוגית היישומית הראשונה שפעלה במסגרת מוסדית במדינה הצעירה, והביאה אל תוך מערכות הבריאות והחברה את ההבנה כי לכל תהליך רפואי וחברתי יש גם ממד תרבותי עמוק.

פלגי נולדה בדרום אפריקה להורים מהגרים מליטא וגדלה בבית ציוני וסוציאליסטי. כבר בנעוריה גילתה מחויבות חברתית עמוקה והייתה פעילה בפעילות ציונית וחברתית. היא החלה את לימודיה באוניברסיטת קייפטאון והשלימה שם תואר שני במדעי החברה.

“אין דבר יותר פרקטי מתיאוריה טובה.”

את לימודי הדוקטורט השלימה באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק אצל האנתרופולוגית הידועה מרגרט מיד. קשר זה השפיע רבות על דרכה המחקרית ועל עיצוב האנתרופולוגיה בישראל.

בשנת 1947 עלתה לישראל וב‑1953 מונתה לאנתרופולוגית הראשונה של משרד הבריאות. עבודתה התמקדה בהבנת החברה הרב‑תרבותית שנוצרה בעקבות גלי העלייה ובהתמודדות עם פערים תרבותיים במערכת הבריאות. לדבריה:

“אנתרופולוגיה יישומית היא יישום העקרונות של האנתרופולוגיה לשם סיוע לפתרון בעיות אנושיות שיש להן ביטוי תרבותי.”

אחת מתרומותיה החשובות הייתה הקמת המחלקה למדעי ההתנהגות בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל‑אביב. במסגרת זו שולבו האנתרופולוגיה, הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה בהכשרת רופאים והודגשה החשיבות של הבנת הרקע התרבותי של המטופל.

פלגי עסקה גם במחקר חלוצי בתחומים של מוות, אבל ושכול, טראומה ונכות בחברה הישראלית. מחקריה תרמו להבנת דרכי ההתמודדות של קבוצות שונות בחברה עם אובדן ושינוי.

מורשתה ממשיכה להשפיע עד היום על האנתרופולוגיה בישראל ועל שילובו של הידע האנתרופולוגי בעשייה חברתית, רפואית וחינוכית.

“עבודת שדה היא לב ומהות העניין – הלמידה מן האנשים עצמם. אין מקום לאגו.”

פיליס הייתה עבור רבים מקור השראה ומורת דרך. בעבודתה ובאישיותה שילבה ידע אינטלקטואלי עמוק עם מחויבות אנושית נדירה. היא האמינה כי האנתרופולוגיה אינה רק תחום מחקר אלא גם דרך להבין בני אדם ולפעול למען חברה רגישה וצודקת יותר.

“האישיות והתובנה של האנתרופולוג הן כלי לא פחות חשוב מן הידע שצבר.”

"מה שלא נכנס לתיק – דברים לפיליס" – תמר אלאור

הספדה של תמר אלאור אתמול (שני) בהלווייתה של פיליס פלגי:

"אין ספק שאני מתכוונת למות מתי שהוא, אבל לעולם אינני מתכוונת לפרוש". משפט זה שהוא ציטוט של פיליס מדברי מורתה מרגרט מיד, חתם את הדו"ח האישי שהכנו  ב 2002 עבור משרד החינוך לצורך הגשתה כמועמדת לפרס ישראל על מפעל חיים.

ההכנה של ה"תיק" לימדה אותי שוב ואחרת מי זאת פיליס, יצרנו נארטיב מסודר של הביוגרפיה שלה, של מפעלותיה האקדמיים, הציבוריים, החברתיים והנפח היה כמובן מטלטל. עם זאת השורות שהצטברו לעמודים ואף מה שהשתמע מבין השורות לא החזיקו את פיליס שהכרתי משנת 1984 כשהגעתי כדוקטורנטית, ללמד במחלקה למדעי ההתנהגות בבית הספר לרפואה. לא החזיקו את האישה שמעולם לא היתה המורה שלי בכל דרך פורמאלית, אבל לימדה אותי הכל, לא החזיקו את הקול שלה, והגוף שלה, וההתנהלות הויטאלית שלה. לא יכולתי להכניס לשם  את כל המשפטים שאני נוהגת לומר עם הקדימון "פיליס תמיד אומרת" , לא יכולתי לספר משהו לבנות מתח ואז לומר את ה"ברם"" המפורסם שלה.

בהגשה לפרס ישראל, אי אפשר היה לדבר על היתרון שיש לך בחייך דמות מבוגרת מאימא שלך, שאת יכולה להתנהל מולה כחברה ובת. חופשיות מחיובי קשרי הדם, עם בנות ונכדות קרובות משלה, ואימא מעולה מצידי – יכולנו היינו פשוט ללכת הלאה לאן שרצינו. לקחת האחת מן האחרת מכאן ומשם ובעיקר לצחוק, שכן, זאת יש לומר בברור, התיק של פיליס פלגי לא יכול היה להחזיק את ההומור.

כשביקשתי מהמחשב שלי אתמול לחפש את תיק פיליס, הוא דווקא הציע סיפור אחר תחילה. אחד שכתבתי משבתון בניו יורק, שבתוכו בין היתר אני מתארת את חדר המדידות הציבורי של חנות המציאות לומאנס

וכך כתבתי הביתה ב 2007:

היתה זאת פיליס פלגי האחת והיחידה שסיפרה לי לראשונה על  חדר ההמולה בLoehmann`s

חברה שלה שגרה בלוס אנג'לס לקחה אותה לקניות, באחת הפעמים שפיליס הגיעה לעיר לצורכי עבודה.  קשה לי לזכור את התיאור המדויק של פיליס על המסע הזה שנערך בין שתי הנשים האנגלוסקסיות; האחת מקומית ומקצוענית של קניות והאחרת אורחת שלומפרית למדי, שאכן חשוב לה איך שהיא נראית אבל קשה לה להתרכז בזה.   אני בהחלט זוכרת את התיאור הקורע שלה על חדר המדידה השיתופי, אליו נאספות הקליינטיות לאחר שליקטו עשרות פריטים מרחבי החנות, המחזיקה מותגים יקרים במחירים מוזלים.  פיליס הצליחה כהרגלה לעשות  אנתרופולוגיה  ממה שראו עיניה שם. העובדה שבתוך חדר אחד גדול מוקף מראות, מצטופפות נשים מכל הצבעים, הגדלים והגילים, שהן מתפשטות האחת בפני האחרות,  ועוטות על עצמן כיסויים חדשים, יצרה עבורה את הצגת התיאטרון המושלמת. פיליס ידעה תמיד בכל הסיפורים שלה, למקם את עצמה כאנטי גיבורה, וכך יצא שבילתה שם עם חברתה כשעתיים ונסעה עמוסה ברשמים ותובנות, אך עם שקית מדוללת למדי של מציאות.

ארוחות הבוקר שלנו בארטיזנל כשאני כבר עובדת בירושלים והיא כבר מחוץ לאוניברסיטה, התקיימו כטקס קייצי בחצר בית הקפה מתחת לאילנות. ההליכה מן הבית עד לשולחן השמור שפיליס הזמינה, הלכה והתארכה עם השנים. תחילה נשענה על מרפק ידי, אחר כך על מקל ולבסוף הגיע ההליכון. בדרך עצרנו כמה פעמים לנשום וגם לצחוק, ואני שמחתי בה וקיללתי את עצמי על כך שאני לא עושה את זה תכופות יותר. כמה אימהות כבר יש לך הייתי אומרת בליבי. זאת שלך איננה זה מכבר, וזו שכאן לא תשאר לנצח. אבל פיליס מעולם לא עשתה לי פולניה, ולא ניגנה על רגשותי.

חבל, חשבתי למקרא התיק, שלא אספנו שם את כל הסיפורים החשובים באמת שלך; על החתולים שאכלו את דגי הבקלה מגג המכונית, על ישיבות הרופאים והבדיחות הנבובות שלהם, על אבא שלך שמתווכח עם בורא עולם ומנסה לשכנע אותו שאין אלוהים, על האוכל שאת מחממת ליואל בעלך, אוחזת את הכף ביד אחת ואת החזה בשניה, כי ככה מנהלת עקרת בית מצטיינת אלעק את התקף הלב הראשון שלה. חבל שלא הסרטנו אותך עושה חיקויים, חבל שלא שלחנו את כל זה לשרת התרבות לימור ליבנת. אולי הייתה מבינה שהיא חייבת לתת את הפרס לאישה הזאת, שאין אחת דומה לה ולא תהיה.

אתמול בבוקר שלחתי הודעה על מותך לקאתרין בייטסון הבת של מרגרט מיד, תוך שעה הגיעה התשובה

“I had tried to correspond with Phyllis a couple of times since 2012 without success and gradually begun to think she might no longer be able to respond.  She was one of a group of people I had come to think of as a "between" generations – younger colleagues of my parents who became in some sense older contemporaries to me when I grew up and all of whom are now gone.  I have admired my mother's courage in allowing me to stay on in Israel at sixteen but I know that her courage was based on her trust in Phyllis as my responsible elder.

May her memory indeed be a blessing.  Cathy.”

קבלי אם כן מאיתנו – שלל הבנות הלא חוקיות שלך (כי אני יודעת שישנן עוד) את דמעות הצער והצחוק כשתייה לדרך. כל אחת מאיתנו סוחבת איתה חלק מהסיפורים שלא נכסו לתיק  של משרד החינוך, והם כמים חיים עבורנו

נוחי על משכבך בשלום״

לפרק פודקאסט לזכרה של פלגי עם תהילה ז’וכוביצקי

לכתבה לזכרה של פלגי בעיתון הארץ

ביבליוגרפיה נבחרת

• פלגי פיליס, "דרכי התמודדות עם בעיות הנפש בקרב העדה התימנית בארץ", בתוך: בריאות הנפש הקהילתית בישראל, 1981.
• פלגי פיליס, "מוות, אבל ושכול בחברה ישראלית בעתות מלחמה". משרד הבריאות, 1974.
• דורבן יהושוע ופיליס פלגי, ייצוגים קולקטיביים בתהליך האבל של היחיד. בתוך: אובדן ושכול בחברה הישראלית, 1993.
• Palgi, Phillis. How it all began: A personal saga. Practicing Anthropology.
• Palgi, Phillis & Dorban, J. Culture, Medicine and Psychiatry.