"תמונה אחת שווה אלף מילים" אומר הביטוי השגור. ואני למדתי בדרך הקשה במהלך כמעט עשור של גיחות אתנוגרפיות ברחבי מדינת רג'סטאן שבצפון מערב הודו ובניסיונות מקבילים לארגן את הקורפוס הוויזואלי שאספתי לכדי מוצר שיעמוד בנפרד מהכתיבה האקדמית שלי, עד כמה החוכמה המרוכזת של ביטוי זה אינה עובדת – לא בשבילי, בכל אופן.
הכל היה שם: היו לי שני עוזרי מחקר שעבדו בחינם – שני בני שצילמו את אנשי הבנג'ארה שאת חייהם ביקשתי לתעד ולקראת סוף 2013, כשהפסקתי לנסוע להודו, היו ברשותי אלפי תמונות סטילס ומאות שעות צילום בווידיאו. אבל בעוד שבכתיבה שלי התחלתי לתשאל מודלים פשטניים שראו בבנג'ארה "צוענים-נוודים" ולפתח חשיבה נזילה ומורכבת יותר שחיברה בין מוביליות למקובעות בחיי הבנג'ארה, התמונות הצבעוניות – הפורטרטים המרהיבים של נשים בתכשיטי כסף ושל גברים עם שפמים ענקיים וגם צילומי מחנות עלובים ושיירות של גמלים, לא אפשרו הצגה של מסרים מורכבים. כל ניסיונותיי לשתף פעולה עם דוקומנטריסטים ועורכי ווידיאו כדי להפיק סרט שיחרוג מהמודל של "נשיונל ג'יאוגרפיק", נכשלו גם הם זה אחר זה.
בבחירות שעשיתי לתערוכה זו ניסיתי להכפיף את הדומיננטיות של המסר המיידי המוכר לעייפה שהצפייה בתמונות של אותם אחרים צבעוניים מספקת וביקשתי להכניס גם הסתכלות הדדית – כיצד הם רואים אותי במהלך המפגש המחקרי וגם תיעוד של מעשה הצילום כאקט חשוף ולא כתהליך שקוף. כללתי תמונות של רגעים מחיי היומיום וגם כאלה שהתמקדו בדמות של גבר אחד (פאראס בנג'רה) ואשה אחת (סנטוש בנג'ארה) שהיו ברי השיח המרכזיים של עבודתי התיעודית.
אנשי הבנג'ארה:
למרות שאין סטטיסטיקה רשמית, ההערכות הן שבכל הודו יש כשישה מיליון בנג'ארה ובמדינת רג'סטאן בלבד חיים כיום יותר מחצי מיליון אנשים המזוהים כבנג'ארה. בשיח הזהויות הרשמי של ממשלת הודו הם מקוטלגים כאחת מהקבוצות הנוודיות (Nomadic People), ככאלה, אין לבנג'ארה זכויות על האדמה במחנות העלובים שבהם הם מתגוררים או גישה לזכויות אזרח בסיסיות ושירותי רווחה של המדינה כבריאות או חינוך. אחוז יודעי קרוא וכתוב בקרב הבנג'ארה הוא הנמוך ביותר במדינה ואחוז תמותת אימהות ותינוקות בשנה הראשונה לאחר הלידה גבוה בהרבה מבאוכלוסייה הכללית בהודו. למרות הגדרתם הרשמית כנוודים, מעט מאוד מאנשי הבנג'ארה ממשיכים לנוע במרחב, רובם חיים בעוני מנוול בשולי הערים והכפרים ומתקיימים בדוחק מעבודות פיסיות זמניות כמו חפירת בורות ושינוע של חומרי בנייה.
המחקר בקרב אנשי הבנג'ארה התחיל במסגרת שיתוף פעולה עם פרופסור נירופמה פראקש מאוניברסיטת פילאני. שנת המחקר הראשונה שהתמקדה בעריכת סקר בשלושה מחוזות בצפון רג'סטאן מומנה על ידי הקרן הלאומית ההודית למדע. ב-2008 הגעתי לגיחה האתנוגרפית הראשונה ולאחריה ערכתי גיחות מחקר של בין חודש לשלושה חודשים כל אחת מדי שנה עד 2013.
