לזכרו של עמנואל / פנינה מוצפי-האלר
פרופסור עמנואל מרקס הלך לעולמו, סיפרה לי ביתו דינה בלוויה שלו בשבוע שעבר ברמת השרון, כשישב על המקלדת ועבד על מאמר. כך, חשבתי בעצב ובהתפעמות, אני רוצה "ללכת".
במילות התודה לפרס אות מפעל חיים שהוענק לו על ידי האגודה האנתרופולוגית הישראלית ב 2020 הביע מרקסאת תפיסת העולם הזו של היות האדם עובד ויצירתי וכותב עד הסוף כשאמר: "אני לא רואה את הדברים [שנאמרו לכבודו] כסיכום של עבודתי, אלא כעידוד להמשיך לעשות. וזה בדיוק מה שאני עושה". שבועיים לפני שקיבלתי את ההודעה על פטירתו, ביליתי יום ארוך בביתו של מי שהיה המנטור של רבים מאיתנו, מי שהיו תלמידיו הישירים ואלה כמוני, שזכו בכל מפנה בחיינו המקצועיים לתמיכה ועידוד מאחד מעמודי התווך של האנתרופולוגיה בישראל. באותו ביקור אחרון הגעתי לביתו בהוד השרון עם עותק מודפס של כתב היד שלי. תוך כמה ימים הוא חזר אלי במייל עם הערות נפלאות. יומיים לאחר מותו קיבלתי בדואר את העותק המודפס עם ההערות שלו משורבטות בשולי הדפים. "אל תכתבי בצורה אפולוגטית" הוא הזהיר כשקרא את הפתיח לספר שכותרתו היא "שחורדיניות: אנתרופולוגיה פמיניסטית". והציע משפט פתיחה אחר. "מה דעתך על "הספר הזה הוא אנתרופולוגיה פמיניסטית כמו שאני רואה אותה".
חזרתי לראיונות המוקלטים שלו במהלך השנים ולמדתי עוד על היסטוריית החיים העשירה והמפותלת של האיש החכם והצנוע הזה. במפגש הראשון שלנו אני הייתי תלמידת תואר ראשון מפוחדת והוא היה הפרופסור, המורה של המורה שלי. שמעתי על עמנואל מרקס מדוקטור יצחק עילם, מי שהיה המורה הראשון שלי לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומי שבחר בי להיות עוזרת המחקר שלו באמצע שנות השבעים במחקרו על ההגירה של יהודי גיאורגיה. בצר לו, היה הולך עילם להתייעצות עם פרופסור מרקס וחוזר משם תמיד מעודד. כשיצחק נפטר, ניגש אלי פרופסור מרקס והציע שאכתוב אתו ספר על בסיס רשימות השדה הרבות שאני רשמתי ביחד עם החומרים הלא-מפורסמים של עילם. אני זוכרת את החרדה הגדולה ואת התגובה המפוחדת שלי מהבקשה/הצעה של הפרופסור המכובד. לא ראיתי את עצמי ראויה לתפקיד. שנים אחר כך, כשכתבתי את מאמרי הראשון על האנשים הידועים בבוצוואנה כ "בסרווה" ובשיח הפופולרי כ "בושמנים" ועוד לפני שהגשתי את המאמר לכתב העת American Ethnologist מרקס קרא את המאמר ואמר בדרכו השקטה "אם תכתבי עוד מאמרים כאלה את תהיי אנתרופולוגית מעולה". ב 87’ הוא התקשר אלי לביתי בבוסטון והציע לי לחזור ארצה למשרה במחלקה למחקרים חברתיים שאותה ייסד וניהל בשדה בוקר. חזרתי לאייש את המשרה המוצעת רק ב '95. ומאז היה עמנואל מרקס איש שאליו פניתי לעצה ולתגובה בכל מפנה והחלטה מקצועית בחיי.
האחרונה הייתה כאמור שבועיים לפני מותו.
ואני מוצאת שזכיתי להכיר איש נדיב שהשפיע על חיי ולימד אותי שאפשר להגיד מה שאני חושבת בלי להתנצל. איש שהראה לי בדרכו שאפשר וצריך לתמוך בא/נשים בתחילת דרכםן האקדמית, שאפשר להמשיך לחשוב וליצור ולאתגר את עצמך גם עשרות שנים אחרי הפרישה מהאקדמיה. איש יקר.
עמנואל - דברים לזכרו / אסתר הרצוג
פרופ' עמנואל מרקס הלך לעולמו. מבחינתי, העולם לא יהיה אותו דבר בלעדיו. עמנואל, שייסד את האנתרופולוגיה הישראלית בארץ (ועל כך זכה בפרס ישראל), היה אישיות שאין שנייה לה, בחכמה ובאנושיות. במהלך 40 שנות הקשר שלי איתו הרביתי להתייעץ ולהיעזר בו, בשיחות טלפון רבות, בפגישות במשרדו ובביתו, בארץ ובכנסים בחו"ל. תמיד היה קשוב, כאילו כל זמנו בידו, לא דוחק ולא מתרץ את הצורך להפסיק את השיחה. לכל היותר היה שואל מה שלום בני המשפחה ומה שלום אמי, ואז הבנתי שהשיחה הסתיימה… תמיד התעקש ללוות אותי מביתו בדרכי אל האוטו. לא עזרו לי תחנוניי שייכנס הביתה כי קר או כי חם וכי אין צורך… כמעט על כל מאמר או ספר שכתבתי או ערכתי ביקשתי את חוות דעתו ותמיד העלה רעיונות מקוריים וחשיבה מכיוונים שלא חשבתי עליהם. אני יודעת בוודאות גמורה שאת היחס הזה, הכל כך קרוב וחם, הוא העניק לרבות ורבים, כאילו כל אחת ואחד מאיתנו הוא או היא האחד והיחיד עבורו.
את המזל הגדול שהיה לי להכיר את עמנואל, להיות סטודנטית בהנחיית עבודת הדוקטורט שלי, אני חייבת לפרופ' יוסף קטן ז"ל, שביקשתי לעשות אצלו את הדוקטורט על עובדים פרא-פרופסיונאליים בשירותי הרווחה. פרופ' קטן הסביר לי שאני "אובר קווליפייד" (אולי מפני שהיו לי שני מאסטרים, בחינוך ובעבודה סוציאלית), אבל הוא הציע לי לרדת שתי קומות מתחת למשרדו בבניין קפלן באוניברסיטת תל אביב ו"לדבר עם פרופ' עמנואל מרקס". ירדתי שתי קומות ומצאתי את חדרו של ה"פרופסור" (כפי שכינתה אותו באהבה רעייתו, דליה ז"ל). דלתו הייתה פתוחה לרווחה וכשעמדתי נבוכה בפתח הזמין אותי להיכנס ולשבת במשרדו. כך התחיל הקשר שלא יסתיים מבחינתי אף פעם, גם אם הוא יהיה רק בראשי ובליבי.
איני יכולה לראות את פעילותי האקדמית ללא ההנחיה המכבדת והמעצימה של עמנואל בעבודת הדוקטורט שלי (כמו של עארף אבו-רביע, וראובן שפירא ודינה סיגל ונוספים שזכו). את עבודת השדה שלי במרכז הקליטה באור-עקיבא לא הייתי מתחילה כנראה עד היום, אלא ממשיכה לצפות לאישורים פורמאליים. הוא דרבן אותי בעקשנות "להיכנס לשדה", כלומר למרכז הקליטה ולא לחכות לאישורים. את הקבצים המודפסים שהגשתי לעיונו קיבלתי תמיד עם הערות רבות, כתובות בכתב יד מסודר ויפה, בין ולצד השורות. כל הערה מנוסחת בקפידה ומאירה תובנה שלא חשבתי עליה. עבודת הדוקטורט שלי על קליטת עולי אתיופיה הסתיימה באוניברסיטה העברית בזכות התמיכה הבלתי מסויגת שלו וכן בזכות הפתיחות וההגינות של פרופ' הרוי גולדברג, חברו, מהאוניברסיטה העברית. למדתי באותה תקופה בהנחייתו המעמיקה של עמנואל מהם יחסי כוח באקדמיה, לא פחות מאשר במרכז קליטה.
במהלך השנים הלכה והעמיקה החברות בינינו ובין המשפחות שלנו. אהבתי את דליה והתפעלתי מהקשרים החמים של עמנואל ודליה עם ילדיהם, דינה, יובל ואלון. זכיתי להתארח בביתם בקהיר כאשר עמנואל ניהל את המרכז האקדמי שם ולטייל איתם לנאת המדבר, סיוא. שיתפתי את עמנואל ודליה בפעילותי החברתית והפמיניסטית ובדיעבד הבנתי שתגובותיהם השפיעו עלי במידה רבה. כך, למשל, כאשר התחלתי את פעילותי הפמיניסטית ודיברתי על המאבק למען שיפור הייצוג של נשים שאל אותי עמנואל, כבדרך אגב, למה "ייצוג" ולא "ייצוג שווה"? וכך נקראה התנועה שהקמתי ב-1989 "ש.י.ן התנועה לשוויון ייצוג נשים". כאשר שוחחנו על נשים בצבא דיברתי על הקיפוח (המילה "הדרה" עוד לא הייתה בשימוש) של נשים בצבא, הוא תמה "ולמה נשים לא יכולות להיות לוחמות?" והוסיף כי יש להשוות את אורך השירות של נשים וגברים אם נרצה באמת שוויון. כך, במילה או במשפט, הנאמרים כבדרך אגב, היה גורם מדי פעם למהפך בחשיבה שלי.
העידוד העקבי של עמנואל לומר ולכתוב דברים ש"לא אומרים" בנושאים מושתקים שונים. כך העניק לי תמיכה מתמשכת במאבק מתחילת שנות ה-90 לצד אמהות שילדיהן נלקחים מהם ולמען ילדיהן המושמים במוסדות המנתבים אותם לשולי החברה ולעתים לעבריינות. עמנואל ודליה היו מקשיבים בסבלנות אין קץ לסיפורים הקשים על הפגיעה בהורים ובילדים, בעוד שרבים ממכריי סברו לאורך שנים שאני מגזימה, שהרי המדינה דואגת ל"טובת הילד". ספרי "דלתיים סגורות לרווחה: אלימות שלטונית כלפי אמהות וילדים", שהתפרסם לאחרונה, הוא עדות לערכה המקצועי, החברי והמוסרי של התמיכה של עמנואל לאורך כל שנות הפעילות והכתיבה שלי.
לעמנואל היה קשר ישיר ועקיף לכל כך הרבה דברים שעשיתי וחוויתי במהלך ארבעת העשורים מאז שפגשתי אותו לראשונה. כך, ששת הכנסים הבינלאומיים על נשים ושואה, שארגנתי עם חברותי בבית ברל, בית טרזין ולוחמי הגטאות, התרחשו בעקיפין בזכותו. הוא היה זה שעודד אותי לנסוע בשנת 2000 לאוקספורד כדי לעסוק שם במחקר, להרחיב את קשריי וגם ל"סתם כיף". בזכות קשריו הכרתי והתיידדתי עם אנתרופולוגיות פמיניסטיות כמו לידיה שמה, שירלי ארדנר ומריון ברגהאן וזכיתי להכיר את האנתרופולוג אבנר כהן. באותו קיץ מופלא זכיתי להשתתף בכנס בינלאומי על השואה שהתקיים בעיר. שם נחשפתי למחקר על השואה מזווית פמיניסטית בהרצאות של חוקרות פורצות דרך בנושא, כמו דליה עופר, לינור ויצמן, מירנה גולדנברג ואסתר פוקס. חזרתי לארץ עם חיבור פמיניסטי לשואה. עמנואל הגיע לכנסים וגילה בהם עניין רב. לחלקם הגיע ביחד עם דליה. הדבר המשמעותי עבורי במיוחד היה הדרבון הקבוע של עמנואל לשוחח עם אמי על "השואה שלה" ולכתוב על כך. גם לאחר שפרסמתי את שני קבצי המאמרים שערכתי על נשים ומשפחה בשואה ובתוכם מאמר שלי המבוסס על שיחות עם אמי, ניצולת השואה, הוא לא הרפה והקפיד לשאול אותי כמעט בכל שיחה שלנו "את מדברת עם אמא שלך?". וכך, ערב סמינר שהתקיים באקדמיה למדעים בוינה על אלימות, שבו שנינו השתתפנו, ביקשתי מעמנואל לקרוא את ההרצאה שהכנתי. כמו תמיד, הוא נענה ברצון. בהרצאה ביטאתי ביקורת על תפישת הליכתן של אמהות עם ילדיהן למשרפות כהרואית ועמדתי על מקומו המרכזי של החיברות לאמהוּת כמסביר את ההליכה הכנועה של האמהות עם ילדיהן למוות. טענתי שהזכות לחיים של אמהות מוצבת במקום נחות לזה של ילדיהן. עמנואל הגיב בהפתעה של הערכה ומכאן ואילך לא פסק מלדחוק בי לשוחח עם אמי ולתעד את שיחותינו. למרבה הצער כשלתי בכך ולאחרונה אמי מאבדת את זכרונה וזיכרונותיה ולא ניתן עוד לשמוע את זיכרונותיה מאותם ימים ומלפניהם. ההרצאה של עמנואל בסמינר בוינה על אלימות התקבלה בהערכה רבה והיא פורסמה בכתב העת האינטרנטי של האקדמיה למדעים האוסטרית. ניתוח המאפיינים של התנהגות אלימה היה המשך לעבודתו של עמנואל על התנהגות אלימה בהקשר ביורוקרטי, שאותה פרסם בספרו על "גלילה", היא מעלות. הוא היווה גם את הבסיס לניתוח האלימות מצד המדינה בספרו האחרון על ליל הבדולח.
את עצתו המחכימה והמעמיקה ביקשתי בכל נושא משמעותי שהעסיק אותי. אך גם ויכוחים לא פשוטים שניהלתי עם עמנואל היו עבורי חוויות אינטלקטואליות מעשירות. על כך אכתוב בהזדמנות אחרת…
פגישתי האחרונה עם עמנואל הייתה ב-2 במרץ, בביתו, בחברתם של טובה גמליאל, חיים ומרסיה חזן. זו הייתה חגיגה קטנה של חברות עמוקה וארוכת שנים. חיים, כידוע, היה חברו הקרוב והאהוב של עמנואל מזה 5 עשורים; חיים ומרסיה, רעייתו, היו חבריהם הטובים של עמנואל ודליה; וטובה, שהייתה סטודנטית של עמנואל בלימודי התואר השני וחברתו המוערכת מאז סיום לימודי הדוקטורט שלה. חגגנו עם יין ואוכל והרבה דיבורים. עמנואל הפליג בשבח עבודה שעשתה אצלו טובה וסיפר שהייתה הסטודנטית היחידה שקיבלה 100. חיים סיפר על השפעתו הרבה של עמנואל על עבודתו וציין את המשפט שבו נהגה דליה לתאר את עמנואל כ"היפכא מסתברא", המלווה אותו בחשיבה ובכתיבה. מרסיה סיפרה לי בשקט במטבח על הדאגה שלה ושל חיים לעמנואל, המתעקש לחיות לבד בביתו. אכן, כזה היה עמנואל, שמר על העצמאות המחשבתית כמו על עצמאותו הפיזית עד יומו האחרון, כאשר נפטר אצל שולחן עבודתו. פשטידת תפוחי האדמה שהבאתי נשארה כמעט שלמה ועל מצפוני יושבת העובדה שעמנואל אכל ממנה למרות שהיה בה פלפל שחור, שהייתה לו אלרגיה אליו. כזה היה עמנואל, מבטא הערכה וחיבה גם על חשבון בריאותו…
זכיתי להיות סטודנטית של עמנואל וגם חברתו לאורך 40 שנה. אין גדולה מזכות זו. עמנואל ימשיך להיות חלק ממני בכל מחקריי, פעילותי החברתית והפמיניסטית ובמאמצים להטיל ספק במובן מאליו.
דברים לזכרו של פרופ' עמנואל מרקס/ דייל אייקלמן וריצ'רד ורבנר
Tributes to Emanuel
Over the past sixty three years, since Emanuel Marx and I were graduate students together in the Department of Social Anthropology at Manchester, Emanuel has never been a remote presence in my life, however physically distant we have been. He and Dalia, also my very warm, dear and much missed friend, so made me feel a welcome part of their family that I took on a new identity, Ritchrach. Yes, as RItchratch, their wonderful kids zipped me into their home and the fun of their games, much to Emanuel’s delight – he did have a keen sense of the right phrase for the good idea. Another bit of fun for us, over the years, was together singing Lieder, a favourite being Heine’s Roselein auf der Heiden. He had a phenomenal memory for classical music, and could easily sing the whole melody I’d had haunting me with a bit, until he made the whole resound around us. You see, Emanuel took the lead in realizing for us both our shared conviction that the Nazis could not alienate us from ourselves and our inheritance of cultural riches, especially from Germany. Elsewhere I have written at some length about his seminal work on Bedouin, migrants, and the broader anthropology of Israel. You will know that many other anthropologists also joined in support of Emanuel’s successful nomination to be the first anthropologist to win his country’s highest academic honours in the Israel Prize. Here let me say simply that today we mourn the loss of Israel’s most distinguished anthropologist who until his very last year continued to be creative at the very frontiers of Social Anthropology, producing a book on the Nazis and state violence that is sure to be a controversial classic.
Rest in peace dear friend.
Dick
Richard Werbner, emeritus professor in African anthropology and honorary research professor in visual anthropology at the university of Manchester
I first met Emanuel in Manchester (UK) in March 1976 at the very first international meeting I ever attended, an ASA conference on “Regional Cults” organized by Dick Werbner. Emanuel brought a crate of Jaffa oranges for the conference participants. He was the first Israeli anthropologist I met professionally. With me and no doubt with many others, he set a tone of professionalism, openness, and personal friendship that characterized him throughout the last 46 years.
May he rest in peace.
Dale
Dale F. Eickelman, President, Tangier American Legation Institute for Moroccan Studies (TALIM); Research Professor of Anthropology; and Executive Director, Dartmouth College-American University of Kuwait Program