פרס מקס גלקמן 2019

עתליה שיינפלד

מאמצעי מניעה לניהול פוריות: פענוח הגוף הנשי בקהילת שיטת המודעות לפוריות

חברי הוועדה הבוחרת: ד"ר אינה לייקין, ד"ר גילי המר, פרופ' עפרה גולדשטיין-גדעוני

נימוקי השופטים

עבודת התזה של עתליה ״מאמצעי מניעה לניהול פוריות: פענוח הגוף הנשי בקהילת שיטת המודעות לפוריות״ שנכתבה באוניברסיטת חיפה בהנחיתה של ד״ר ציפי עברי מתחקה אחר העבודה הפרשנית של נשים שדוגלות בשיטת הניהול הפריון הטבעי. עם הרבה אמפטיה ועומק אינטלקטואלי, העבודה חושפת את ההגיונות והסתירות הפנימיים של העיקרון המארגן של שיטת ה״care for self״ הזה. נשים הדוגלות בשיטה לומדות לפרש את גופן הפיזי והעבודה הפרשנית הזו נטועה בתווך מתמיד בין המבט הקליני והכביכול אובייקטיב על גופן (אותו השיטה מציעה) לבין העבודה הפרשנית והסובייקטיבית שהן צריכות לעשות ביחס לגוף שלהן. המתחים והסתירות שהם המאפיינים האינהרנטיים של השיטה מתקיימים בשלוש זירות מרכזיות שאותן עתליה מנתחת באופן מקורי ומשכנע: ראשית, הקשר בין הגוף לעצמי – כדי להתחבר לגוף כפי שהגישה הניו אייגית הזו מבקשת, נשים למעשה חייבות להתנתק ממנו ולהתבונן בו כאילו היה ישות אוטונומית; שנית, השיטה נושאת מסר של שיתוף הפעולה עם בני הזוג בהחלטות הקשורות לפריון אך למעשה נשים נושאות את עול האחריות והרבה פעמים שיתוף פעולה זה משמעו צמצום מרחב וחופש הבחירה של הנשים; לבסוף, ביחס לאידיאולוגית הגוף הטבעי שאותה השיטה נושאת, מראה עתליה כיצד מה שמדומיין כאן כגוף הטבעי או כמחזור הטבעי של הגוף בא בסתירה למחזוריות של שוק העבודה ושל עולם הצרכנות בעידן הקפיטליזם המאוחר. הדוגמא של שפ״ט היא מקרה בוחן מרתק להמשגת האופנים בהם הניהול השגרתי והיומיומי של פריון מתרחש ושל ההשלכות החברתיות שלו. התרומה המשמעותית של העבודה היא בכך שהיא מציעה פרספקטיבה שמתבוננת בפריון במונחים תהליכיים ולא מתמקדת אך ורק בצמתים הקריטיים של הולדה או הפסקת הריון, כפי שנהוג הרבה פעמים במחקר על פריון. העבודה מתדיינת עם מושגים ורעיונות מורכבים בתחום של אנתרופולוגיה של פריון ומציעה לחשוב על ניהול הפריון כעל תהליך שבו רוב הזמן נשים עסוקות בדרכים כאלה ואחרות במניעת הריון ולאו דווקא בתכנונו או הפסקתו. השופטות התרשמו מהעושר האתנוגרפי, מאופן החשיבה המקורי, ומההמשגה והכתיבה של עתליה. לכן החלטנו להעניק לה ציון לשבח. אנחנו מאחלות לעתליה הצלחה בהמשך הדרך ומקוות לראות חלקים מהתזה כפרסומים בכתבי עת אנתרופולוגיים.

תקציר עבודת המאסטר

מחקר זה עורך התבוננות אתנוגרפית בנשים ישראליות יהודיות המבקשות לנהל מניעת הריון ותכנון הולדה באמצעות שיטת המודעות לפוריות (שמ"פ). העבודה עוקבת אחר התהליך שעוברות הנשים מן המפגש הראשוני עם שדה השיח של שמ"פ ודרך הניסיון ליישם את הפרקטיקות של השיטה לניהול פוריותן. בתחילה הן נפעמות מן הנרטיב האלטרנטיבי שבאמצעותו השיטה ממשיגה את הגוף הנשי ותהליכי הפריון המתרחשים בו. אך המעבר מן הנרטיב המפעים אל השלב המעשי רווי מתחים. הניסיון לתעד סימני פוריות ולקבל על סמך רישומם ופרשנותם החלטות לגבי קיום יחסי מין, מטילה על הנשים אחריות ומכניסה אותן למערכת מורכבת של קונפליקטים בינן לבין עצמן ובינן לבין בני זוגן. השיטה מבקשת להחזיר לנשים את הסמכות על גופן באמצעות ידע על הגוף ופרקטיקות לפרשנותו אך הגוף מתגלה כחמקמק וקשה לפרשנות. התנסויותיהן של הנשים מצביעות על שדה שמ"פ כקהילה אידיאולוגית רוויית מתחים שבה כישלונות ליישם את השיטה מושתקים.
מחקרים רבים באנתרופולוגיה של ההולדה וטכנולוגיות פריון חדשות מתמקדים בשלבים בהם נשים מעוניינות ליזום הריון, מנהלות הריון או מסיימות הריון. מעטים המחקרים העוסקים במאמציהן של נשים למנוע הריון. עבודה זו מאירה את מרחב השיח של שמ"פ, בו נשים עוסקות באופן מודע בניהול הפוריות שלהן ומקיימות עליו דיון ער. היא מזכירה כי במשך תקופות זמן ארוכות בחייהן נשים משקיעות מאמצים משמעותיים במניעת הריון. המחקר מציע את המושג "ניהול פוריות" כאלטרנטיבה למושג "מניעת הריון" לצורך התבוננות במאמצים האקטיביים של הנשים כפי שהם קורים בתוך צומת של זירות משמעותיות- מערכות יחסים עם גברים, יחסי מין, מיניות והולדה.
קהילת שמ"פ מוצגת בחיבור זה כמקרה בוחן של פמיניזם שניתן לכנותו ניו אייג'י עכשווי. דרך העיסוק בגוף וניהול פוריותן, נשים בקהילה זו עובדות בבניית זהותן הנשית והפמיניסטית. חיבור זה טוען, כי פמיניזם מסוג זה מאותגר על ידי מאפיינים אינהרנטיים שהקהילה, מסיבות שמפורטות בהמשך, לא מישירה אליהם מבט ולא מתמודדת איתם. העיסוק בגוף הנשי, שפמיניסטיות ואנתרופולוגיות מעלות על נס כמקור לכוח וידע סמכותי, מתגלה כמאתגר ומסוכן, בייחוד כאשר ההשלכות שלו קשורות לניהול פוריות ולכן הרות גורל במיוחד.

זוכרי פרס גלקמן בשנים קודמות

זוכי פרס גלקמן בשנים קודמות