פרס מקס גלקמן 2019

עבודת התזה של טליה טרזה-אסן, "חברוּת בכיתה וחברוֹת לכיתה: שיחים ומופעים של חברוּת בקרב ילדוֹת בבית הספר היסודי", בוחנת את השיחים, המופעים, הפרקטיקות והמשמעויות של יחסים חברתיים בקרב ילדוֹת בבית ספר יסודי בישראל. טליה בוחנת אותן מנקודת מבטן של התלמידות ומורותיהן וכן את נקודות המפגש והחיכוך ביניהן. עבודתה מלמדת כיצד הנורמות והפרקטיקות של חיברות לחברות- מושג ופרקטיקה שעלו בצורה אמית מן השדה, נלמדים וזוכים למשמעויות מגוונות ומתחרות. לטענתה, חברוּת בבית הספר מהווה אתר של "הנדסה חברתית" שעומד במתח עם התפיסה של חברוּת כיחסים וולונטריים. דרך שיח ופרקטיקת החברות טליה בוחנת סוגיות רחבות, כגון הסוכנות של ילדוֹת כיצרניות משמעות ותרבות, אינדיבידואליזם, עבודת זהות, קולקטיביזם, פלורליזם וניאו-ליברליזם אשר שזורים זה בזה בבית הספר.
העבודה הרשימה אותנו בכמה היבטים. ראשית, בפן התיאורטי, טליה בוחנת את השיח והחיברות לחברות על מנת לדון במודרניות מאוחרת וביחסים בין מבוגרים וילדים בהקשר זה. היא מצביעה על מתחים והגיונות סותרים המאפיינים מודרניות מאוחרת וכיצד באים לידי ביטוי בשדה שלה, למשל בין המונחים "שיתוף" לעומת "קבלת רשות", והאופן בו המתחים מגולמים במשא ומתן יום יומי של הילדות בכיתה ובין הילדות למורות.
טליה קושרת בצורה הדוקה בין תיאור אתנוגרפי לבין ניתוח תיאורטי ומפרשת את השדה באופן יצירתי על ידי שימוש למשל ברעיון המתנה של מוס ויחסי חליפין, ומתארת צורות של "שיתוף" בלתי צפויות- למשל של מכשירים אלקטרוניים שאמורים כביכול לבודד את הילדות במהלך פעולות כמו צפייה באינטרנט, כדרך ליצור שיתוף פעולה וחוויה הדדית. כאשר טליה נוגעת בנושא של משטור הגוף והילדות, היא מציעה ניואנסים מורכבים של פרקטיקות תרבותיות של "שיתוף" באמצעותן התלמידות מתנגדות באמצעים שונים לתהליך החיברות וההנדסה החברתית בתוכו הן פועלות. למשל, הילדות מבחינות בין שיח של "חברות טובה" לבין פרקטיקות של "חלוקה" ובין פרפורמנס של חברות והפגנתו בספירה הפרטית והפומבית, ומציעות שיח אלטרנטיבי לחוויה של "להיות לבד" אותו המורות מציגות כבלתי רצוי. טליה לא מתעלמת גם מרגעי כשלון של חיברות לחברות והחשיבות שלהם בניתוח התרבותי, למשל דרך דיון בניסיונות "גיבוש" שלא מצליחים.
טליה מנמקת בצורה ברורה ומשכנעת מדוע התמקדה דווקא בילדות, וקושרת את הדיון לאתוס של גיבוש בחברה בישראל, ומעלה לדיון שאלות ביחס לתפקיד הפוליטי של חברות ומקומה במשפחה, במקום העבודה ובקרב מבוגרים.
הפן השני ממנו התרשמנו הוא המתודולוגי והאתנוגרפי. למרות השדה המאתגר, טליה מצליחה לתפוס מקום של חוקרת שלא מזוהה עם הממסד או עם המורות, ובתיאור האתנוגרפי דברי המורות לא תופסים מקום שבא על חשבון תיאור ההתנהלות וחוויות התלמידות. טליה דנה בצורה רגישה ומעמיקה ביחסי כוח אפשריים בשדה, ומצליחה ליצור מחקר שאינו "על" תלמידות, אלא "עם" ו"של", כזה שמודע לשאיפה להביא את הנרטיבים שלהן, ולמורכבות של משימה זו.