פרס מקס גלקמן 2019

עבודת התזה של עתליה ״מאמצעי מניעה לניהול פוריות: פענוח הגוף הנשי בקהילת שיטת המודעות לפוריות״ שנכתבה באוניברסיטת חיפה בהנחיתה של ד״ר ציפי עברי מתחקה אחר העבודה הפרשנית של נשים שדוגלות בשיטת הניהול הפריון הטבעי. עם הרבה אמפטיה ועומק אינטלקטואלי, העבודה חושפת את ההגיונות והסתירות הפנימיים של העיקרון המארגן של שיטת ה״care for self״ הזה. נשים הדוגלות בשיטה לומדות לפרש את גופן הפיזי והעבודה הפרשנית הזו נטועה בתווך מתמיד בין המבט הקליני והכביכול אובייקטיב על גופן (אותו השיטה מציעה) לבין העבודה הפרשנית והסובייקטיבית שהן צריכות לעשות ביחס לגוף שלהן. המתחים והסתירות שהם המאפיינים האינהרנטיים של השיטה מתקיימים בשלוש זירות מרכזיות שאותן עתליה מנתחת באופן מקורי ומשכנע: ראשית, הקשר בין הגוף לעצמי – כדי להתחבר לגוף כפי שהגישה הניו אייגית הזו מבקשת, נשים למעשה חייבות להתנתק ממנו ולהתבונן בו כאילו היה ישות אוטונומית; שנית, השיטה נושאת מסר של שיתוף הפעולה עם בני הזוג בהחלטות הקשורות לפריון אך למעשה נשים נושאות את עול האחריות והרבה פעמים שיתוף פעולה זה משמעו צמצום מרחב וחופש הבחירה של הנשים; לבסוף, ביחס לאידיאולוגית הגוף הטבעי שאותה השיטה נושאת, מראה עתליה כיצד מה שמדומיין כאן כגוף הטבעי או כמחזור הטבעי של הגוף בא בסתירה למחזוריות של שוק העבודה ושל עולם הצרכנות בעידן הקפיטליזם המאוחר. הדוגמא של שפ״ט היא מקרה בוחן מרתק להמשגת האופנים בהם הניהול השגרתי והיומיומי של פריון מתרחש ושל ההשלכות החברתיות שלו. התרומה המשמעותית של העבודה היא בכך שהיא מציעה פרספקטיבה שמתבוננת בפריון במונחים תהליכיים ולא מתמקדת אך ורק בצמתים הקריטיים של הולדה או הפסקת הריון, כפי שנהוג הרבה פעמים במחקר על פריון. העבודה מתדיינת עם מושגים ורעיונות מורכבים בתחום של אנתרופולוגיה של פריון ומציעה לחשוב על ניהול הפריון כעל תהליך שבו רוב הזמן נשים עסוקות בדרכים כאלה ואחרות במניעת הריון ולאו דווקא בתכנונו או הפסקתו. השופטות התרשמו מהעושר האתנוגרפי, מאופן החשיבה המקורי, ומההמשגה והכתיבה של עתליה. לכן החלטנו להעניק לה ציון לשבח. אנחנו מאחלות לעתליה הצלחה בהמשך הדרך ומקוות לראות חלקים מהתזה כפרסומים בכתבי עת אנתרופולוגיים.