אות מפעל חיים 2020

אסתר הרצוג – אות מפעל חיים לפרופ' עמנואל מרקס

אני מברכת את האגודה האנתרופולוגית, את יו"ר האגודה פנינה מוצפי-הלר, את חברי וועדת הענקת
האות ואת כל מי שלקח/ה חלק בקבלת ההחלטה להעניק לפרופ' עמנואל מרקס אות מפעל חיים.
כמייסד לימודי האנתרופולוגיה בישראל, כמי שזכה בפרס ישראל על תרומתו העצומה למחקר
האנתרופולוגי בארץ, כמי שפרץ דרך בכתיבה מקורית ומחדשת בנושאים רבים וכמי שתרם ידע רב
ועודד לחשיבה מיוחדת של כל כך הרבה חוקרות וחוקרי חברה בישראל ומחוץ לה, אין ראוי ממנו
להכרת כבוד ותודה של האגודה. יש לברך על הכרה זו על אף שהיא מוענקת 23 שנים לאחר שפרופ'
מרקס זכה להיבחר כחבר של כבוד במכון האנתרופולוגי המלכותי הבריטי. הענקת אות מפעל חיים
באנתרופולוגיה לפרופ' מרקס היא הכרה בגדולתו, באנושיותו ובהשראתו המופלאה עבור כל מי
שזכה וזוכה להיות בקרבתו.
בעבודתו המחקרית, מזה כ-60 שנה, מגלה פרופ' מרקס חשיבה מקורית ומיוחדת המעלה תובנות
מפתיעות המערערות, פעם אחר פעם, על פרשנויות מקובלות בנושאים מגוונים. על מחקריו פורצי
הדרך על החברה הבדואית, על התנהגות אלימה, על מחנות הפליטים ועל השואה, זכה עמנואל
להכרה ולהוקרה בארץ ובעולם.
בשונה ממרבית חוקרי החברה הצביע פרופ' מרקס, מראשית דרכו המחקרית, על מקומם המרכזי
של מנגנונים מדינתיים, ממשליים, ביצירת אי-שוויון, פערים כלכליים וחברתיים וקונפליקטים בעלי
השלכות נרחבות וארוכות טווח על החברה הישראלית. יתר על כן, לתפישתו, המדינה יכולה לפתור
בעיות הנראות כבלתי ניתנות לפתרון, בעזרת המשאבים שבהם היא שולטת.
כך במחקרו על החברה הבדווית בנגב משנות ה-70, הצביע פרופ מרקס על מקומו של הסגר שהטיל
הממשל הצבאי הישראלי על השבטים הבדואים ביצירת מה שמכונה אורח החיים הבדווי הטיפוסי.
לטענת פרופ מרקס המדינה מנעה בכך את ההשתתפות של האוכלוסייה הבדווית בכלכלת השוק
הרחבה.
מחקרו של פרופ מרקס מתקשר לאורך השנים לשאלת הפליטים הפלסטינים, המעסיקה את מדינת
ישראל מימיה הראשונים. הוא טוען באופן עקבי כי הפתרון נמצא בידי המדינה: עליה לשלם פיצויים
לפליטים הפלסטינים כתנאי להסדר שלום בר קיימא באזור. במחקר משותף עם פרופ יורם בן פורת
ופרופ שמעון שמיר הם הצביעו על כך, שבניגוד למקובל לחשוב, מרבית תושבי המחנות לא היו
פליטים. הם הבהירו שמחנות הפליטים הפכו לשכונות פועלים עירוניות. פתרון מה שמכונה "בעיית
הפליטים" טמון במתן פיצוי הוגן על ידי המדינה עבור הרכוש והקרקע שאבדו לפליטים, ולאו דווקא
ביישובם מחדש.
במחקרו המרתק על התנהגות אלימה בעיירת עולים הצביע פרופ מרקס על השימוש באלימות כחלק
מהסיטואציה הביורוקרטית, שבה יש תלות רבה של תושבים בפקידי מדינה השולטים במשאבים
חיוניים. מחקר זה ערער על הפרשנות הרואה בתרבותם של העולים, או בתסכוליהם, הסבר
לקשייהם והצדקה לדחיקתם לשולי החברה.

פרופ מרקס לא הסתפק בעבודה אנתרופולוגית המבוססת על עבודת שדה ממושכת הוא גם היה
מעורב בפעילות למען החברות אותן חקר. במיוחד כך באשר למחקרו על החברה הבדווית בנגב.
המעורבות שלו כמתווך בין הבדווים לממשלה ב-1980, הצמיחה הסכם שעוגן בחוק. בעקבותיו הוקמו
שדה תעופה ושתי עיירות בדוויות חדשות. בכך נסללה הדרך להכיר בזכויות הבדווים על האדמות
החקלאיות שלהם. פרופ מרקס שימש גם כיועץ לתוכנית אב של העיר רהט.
בתפקידו כמנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר בשנים 1995-1992, פעל פרופ מרקס למען פתיחת
ספריות ומכוני מחקר מצריים. הוא קידם מחקרים משותפים של חוקרים מצריים וישראלים, עודד
תרגומים של יצירות מופת מעברית לערבית ותרם לפתיחת ספריות שבהן נשמרו האוצרות של
הקהילה היהודית והקראית במצרים.
את דברי ההערכה לפועלו המחקרי והחברתי של פרופ מרקס לא ניתן לסיים בלא לציין את תרומתו
הרבה ויוצאת הדופן לתלמידיו ולתמידותיו הרבים לאורך השנים. באישיותו המיוחדת, עם סבלנות אין-
קץ ועם כישרון נדיר להציע נקודות הסתכלות וחשיבה בלי לצפות לקבלתן; ועם נכונות לבחון אותן כבעל
מעמד שווה, עורר בכולם רצון עז להתמודד בעקשנות עם תפיסות רווחות ועם פרשנויות המקובלות
כמובנות מאליהן.
אני מקווה שאני, כמו עוד רבות ורבים מתלמידיו ותלמידותיו מחברותיו ומחבריו, נזכה ליהנות מחכמתו,
ממקוריותו, מהשראתו ומתמיכתו האינטלקטואלית והחברית, עוד שנים רבות.