אות מפעל חיים 2019

אלכס ווינגרוד

חברי הועדה:

האגודה האנתרופולוגית הישראלית בחרה להעניק בשנת 2019 את אות מפעל חיים לפרופסור אלכס וינגרוד, זאת כהכרה בהישגיו יוצאי-הדופן בתחום האנתרופולוגיה, ובתרומתו לקידום המחקר האקדמי בארץ ולפעילותה של האגודה האנתרופולוגית הישראלית.

להלן נימוקי הוועדה::

פרופסור אלכס וינגרוד נולד בארצות-הברית ב-1931. בביקורו הראשון לישראל במסגרת אקדמית כתלמיד דוקטורט (בין השנים 1957 ל- 1959), ביקור שנתמך על-ידי קרן פורד, הוא החל את מחקרו על מהגרים במושבים שזה אך הגיעו ממרוקו. בין השנים 1959 ל- 1962 הוא ארגן וניהל יישומית את המרכז למחקר חברתי במחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. היה זה ניסיון חשוב וראשון בישראל ליישום תובנות מהמחקר החברתי. היה זה גם ניסיון בולט לגיוס המחקר והרעיונות של האנתרופולוגיה לחקר החברה הישראלית. קבוצה קטנה של חוקרים, אשר היו נעשו ברבות הימים לאנתרופולוגים מן השורה הראשונה (כמו שלמה דשן ומשה שוקד), עבדה תחת הנחייתו של פרופ’ וינגרוד באותה העת. פרופ’ וינגרוד שב לאוניברסיטת ברנדייס שבארצות-הברית שם היה לפרופסור מן המניין ואף עמד בראש המחלקה לאנתרופולוגיה. אולם, לאחר 13 שנים הוא עזב משרה יוקרתית זו כדי להגר לישראל ב- 1974. שנה אחר כך מונה לפרופסור במחלקה למדעי ההתנהגות שזה עתה הוקמה באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב.
מחקריו וכתביו המקצועיים בתחום האנתרופולוגיה החברתית התמקדו בשני מסלולים עיקריים: מחקר האתניות (ובמיוחד האתניות בחברה הישראלית), והיחס המורכב שבין פוליטיקה ותרבות. בנוסף על כך הוא עסק בתחומים מחקר על אליטות חברתיות וקשרים חברתיים. ככל שהדברים נוגעים למחקר האתניות בישראל, פרופ’ וינגרוד עסק בשלושת העשורים האחרונים של פעילותו באוניברסיטה בתיאור ובהסבר של השינויים התרבותיים שחלו בעקבות ההגירה של קהילות יהודיות ממדינות מזרח-תיכוניות. מחקר זה התמקד בעיקר במהגרים ממרוקו. גם אם בניתוחיו התיאורטיים חלו תמורות עם השנים, הרי הקהילות שהיו לנושאי מחקריו נותרו ללא שינוי.
פרסומי הביכורים של פרופ’ וינגרוד בתחילת ובמחצית שנות הששים ניתחו את היחסים האתניים בקרב יהודי ישראל, דרך נקודת מבטם של עולים יוצאי מרוקו שהתגוררו במושב שזה אך נוסד בנגב. ספרו, Reluctant Pioneers ("חלוצים מסויגים בעל-כורחם"), יחד עם סדרה של מאמרים מקצועיים בעברית ובאנגלית, סיפקו אתנוגרפיה רגישה של הגירה והציגו באופן מרשים את התפתחות התהליכים של היישוב.

עבודה זו נחשבת כפורצת-דרך והעניקה את היסודות עליהם הושתתו עבודותיהם של אנתרופולוגים נוספים שחקרו קהילות בישראל מאוחר יותר. בעבודה זו הוא ידע לשלב תיאוריות אנתרופולוגיות עדכניות, שנשענו על אנתרופולוגים יידועי-שם ששדה המחקר שלהם היה במרוקו, עם ההשפעות מרחיקות הלכת של ההגירה על היהודים שהגיעו מהמג'רב. ספרו של פרופ’ וינגרוד Israel: A Study of Group Relation (ישראל: מחקר של יחסים בין קבוצות), שפורסם ב-1956, הציע הערכה ראשונית וניתוח מקיף של דפוסי הריבוד האתני אשר אותותיו החלו לבצבץ בחברה הישראלית.
נושאים רבים הקשורים לאתניות העסיקו שוב את פרופ’ וינגרוד בסדרה של פרסומים בשנות ה-70 וה-80. מאמר שכותרתו: “Recent Trends in Israeli Ethnicity” (זרמים אחרונים באתניות הישראלית) איתר התארגנויות וביטויים אתניים חדשים בישראל. את המאמר הזה הוא שילב בספר שערך, אשר נשא את הכותרת: After the Ingathering (לאחר ההתקבצות). הספר עדכן את המחקר של התהליכים האתניים והציע פרספקטיבות תיאורטיות חדשות לגבי האתניות בישראל, במיוחד לגבי השאלה כיצד האתניות של האוכלוסייה הישראלית היהודית של יוצאי ארצות מזרח-תיכונית ממשיכה להסתגל ולהיות מגויסת. בנוסף, מחקרו של פרופ’ וינגרוד בשנות ה-80 ביקש להסביר את המשבר של ההגירה ואת הכישלון של "הקליטה הביורוקרטית" בקרב יהודים יוצאי ארצות מזרח-תיכוניות.
פרספקטיבות אלו לגבי אתניות, תרבות ופוליטיקה עברו תהליך מתמשך של עידון תיאורטי על-ידי פרופ’ וינגרוד במשך שנות ה-90, בספר ובסדרה נוספת של מאמרים על צדיקים, עליות לרגל והילולות. כמו בכתביו הקודמים, פרסומים אלו – ("The Saint of Beersheba", “Changing Israeli Landscapes”, ”Dry Bones”, “Styles of Ethnic Adaptation”) – מתארים מבחינה אתנוגרפית תהליכים תרבותיים בישראל. הם גם תורמים תיאורטית לחשיבה העכשווית לגבי סוגיית "ההבניה התרבותית" וההגמוניה בחברות מעורבות מבחינה אתנית.
במחצית שנות השמונים פרופ’ וינגרוד החל להתעניין בסוג אחר של יחסי רוב-מיעוט; לאמור¬–ביחסים שבין יהודים לפלסטינים בירושלים של היום. שיאו של פרויקט מחקרי זה בא לידי ביטוי בספר – Living Together Separately, ובמספר מאמרים שפורסמו בכתבי עת מקצועיים. בספר, שנכתב במשותף עם הגיאוגרף החברתי מיכאל רומן, מוצג ניתוח אנתרופולוגי של אופני ההתארגנות של ירושלים שלאחר 1967 כעיר יהודית-ערבית. הספר גם מנתח תהליכים כלכליים, חברתיים ופוליטיים שבו-זמנית מפרידים ומאחדים את היהודים והערבים. מחקר זה הוביל את פרופ’ וינגרוד לפרויקט חדש – אותו יזם יחד עם ההיסטוריון עאדל מנאע – שבחן את התמורות בזהויותיהם השוליות של ערביי ישראל, אשר עזבו את בתיהם ובחרו להתגורר בירושלים. גם אם עניינו המרכזי של פרופ’ וינגרוד בשנות הששים והשבעים סב סביב נושאים ישראליים, הוא גם ניהל מחקר אנתרופולוגי באי סרדיניה שבאיטליה. מחקר זה דן בנושאים הקשורים להתארגנויות החברתיות והפוליטיות של חקלאים באגן הים התיכון. יש לציין כי פרסומים אחדים של פרופ’ וינגרוד, שהתבססו על החומרים מסרדיניה ועל אלו שנשענו על נתונים על האתניות הישראלית, זכו להכרה בינלאומית; הם יצאו לאור בלא מעט ספרי הוראה למכללות ולאוניברסיטאות.

מחקריו המרובים של פרופ’ וינגרוד נתמכו על-ידי קרנות מחקר בינלאומיות מכובדות ויוקרתיות ביותר. כך למשל, הוא זכה לתמיכת The US National Science Foundation, The Wenner-Gren Foundation, and The MacArthur Foundation. הישגיו האקדמיים של פרופ’ וינגרוד זכו להכרה כאשר ב-1990 – 1991 הוא מונה כחבר במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון והיה לאנתרופולוג הישראלי הראשון שזכה למעמד זה. כפי שעולה מתיאור ציוני הדרך בדרכו האקדמית שהוצגו לעיל, ברור כי להכרה בינלאומית בפרופ' וינגרוד יש על מה לסמוך. תרומתו איננה מסתכמת אך ורק בזכות הראשונים להיות האנתרופולוג המקצועי הראשון שערך עבודת-שדה אנתרופולוגית בתקופה שלאחר הקמתה של מדינת ישראל, הוא היה גם לאנתרופולוג שסימן לאורך עשורים רבים את התפניות המרכזיות שהתחוללו במחקר האנתרופולוגי הישראלי, ואחת הדמויות המזוהות ביותר עם ההיסטוריה של האנתרופולוגיה הישראלית. יתרה מזאת, פרופ’ וינגרוד היה בבחינת הסמן המוביל את המחנה, שכן להישגיו התיאורטיים בכריכתו את מחקר האתניות במשמעויות פוליטיות (ולא רק בהיבטים תרבותיים כפי שנטו אנתרופולוגים רבים לעשות) היה ערך כמו-נבואי. הוא הצליח לחזות את שהתחולל שנים מאוחר יותר, כאשר האתניות היהודית קבלה ביטויים פוליטיים מובהקים. פרופ’ וינגרוד סימן ציון-דרך נוסף במחקר האנתרופולוגי, כשהתמקד בעוד נושא חברתי-פוליטי בוער, יחסי יהודים-ערבים בישראל, תוך שהוא מציג את המורכבות האנושית במלוא עצמתה.
בשני העשורים האחרונים של פעילותו במסגרת אוניברסיטאית פרופ’ וינגרוד עסק נמרצות בטיפוח ובפיתוח הדיסציפלינה האנתרופולוגית באקדמיה הישראלית, הוא היה בין מקימי האגודה האנתרופולוגית הישראלית ושימש כיו"ר בשנים 1977 – 1979, בנוסף על פעילותו כחבר ועד הוא הקים תכנית מצליחה ביותר ללימודי האנתרופולוגיה במחלקה למדעי ההתנהגות שבאוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, עמד בראשה מספר שנים והעמיד תלמידים רבים. פרופ’ וינגרוד הינו גם חבר פעיל בוועד מכון ירושלים לחקר ישראל ותרם ליסודו של מכון מחקר ישראלי זה שהשפיע רבות על הדיון הציבורי בנושאים בוערים שונים.
על תרומתו האקדמית והחלוצית למחקר האנתרופולוגי בישראל, על פעילותו המנהלית וההוראתית באקדמיה, כל ההכרה וההערכה שהוא זוכה להן בקהילת האנתרופולוגיה העולמית, על רב-התחומיות ויכולתו המקצועית לשתף פעולה עם תלמידים וחוקרים מדיסציפלינות שונות, ועל תרומתו לאגודה הישראלית לאנתרופולוגיה הוא ראוי להערכה ולהוקרה של קהילת האנתרופולוגים בישראל.