פרס ע"ש פרחה וג'ורג' מוצפי 2026

יצאתי לגלות בעבודה אתנוגרפית את המתרחש בנקודת המפגש שבין האישה המאמינה לבין רעיון הגאולה, ולבחון את האופן שבו הגאולה מעצבת זהות נשית, חוויית גוף ואקטיביזם נשי בישראל בת זמננו. לשם כך ערכתי עבודת שדה ממושכת בקרב נשות חסידות חב״ד, שכללה ראיונות עומק, תצפית משתתפת בשיעורי תורה וחברותא, חוגי נשים, הפרשות חלה ואירועים קהילתיים. עבודת השדה התקיימה בעיר קריית מלאכי שבדרום הארץ שמהווה מרחב פריפריאלי המאופיין במפגש יומיומי בין זהות חרדית וחסידית מובהקת לבין מרקם חברתי ישראלי מגוון, הכולל יהודים בעלי זהויות אתניות, מסורתיות וחילוניות. מיקום זה אפשר לי לבחון כיצד סובייקטיביות דתית נשית מתהווה לא במרחב דתי סגור ומובלע, אלא בתוך שדה חברתי רב זהותי, רווי מתחים, אי שוויון וקרבה יומיומית לאחר.
עבודת השדה נערכה במהלך מלחמת ״חרבות ברזל״ שהייתה לתקופה של שבר, איום וטראומה מתמשכת בחברה הישראלית. הקשר היסטורי זה אפשר לבחון כיצד רעיונות דתיים, ובפרט רעיון הגאולה שמאז ומתמיד נכח בשיח היהודי ומהווה רעיון ליבה במסורת היהודית, נחווים ומופעלים בגוף הנשי דווקא בעת של חוסר ודאות קיומית, פחד וכאב גדול, וכיצד הם מתורגמים למשמעות ולפעולה.
כחוקרת חילונית, קיבוצניקית וליברלית, הגעתי לשדה המחקר עם עדשה מערבית ופמיניסטית דרכה נראים לעתים מבנים דתיים כפטריארכליים וכמנגנוני דיכוי. אולם ממצאי השדה חשפו מציאות מורכבת יותר: נשים המאמינות כי הן עצמן שותפות פעילות להבאת הגאולה ולתיקון העולם, ואמונתן מנחה אותן ודוחפת אותן לעשייה נשית אינטנסיבית החוצה גבולות פרטיים וציבוריים כאחד. המשפט שחזר שוב ושוב מפיהן של המשתתפות, תוך ציטוט דברי חז״ל והרבי מליובאוויטש, כי ״בזכות נשים צדקניות תגיע הגאולה״, לא תפקד כסיסמה ריקה אלא כמנגנון תודעתי חי ואפקטיבי של העצמה נשית. הנשים חונכו לראות בעצמן נושאות אחריות ייחודית ואף פריבילגיה רוחנית להבאת הגאולה, אחריות הנתפסת בעיניהן כזכות עמוקה וכחובה אלוהית גם יחד.
עבודת השדה שלי העלתה דמות נשית ייחודית שהיא ״חיית גאולה״, כפי שכינו הנשים את עצמן. ״חיית גאולה״ היא אישה החיה מתוך יצר של גאולה שהופך לתשוקה הפועלת בגוף. היא רואה את עצמה כמי שפועלת כבר עתה בתוך מציאות גאולית, גם כאשר העולם סביבה נתפס כמצוי בגלות או במשבר. זוהי זהות הנשענת על תחושת דחף פנימי, גופני ורגשי, המבקש להתממש בעולם. הגאולה אינה נחווית כמושג תיאולוגי מופשט, אלא כתשוקה קיומית המתגלמת בגוף ומניעה את האישה לפעולה.
זהות זו נוצרת במפגש בין תפיסות של טבע נשי, כפי שהנשים מבינות אותו, לבין הציפיות והנורמות של התרבות החסידית. מדובר במודל של סובייקטיביות נשית שאינה שואבת את ערכה מן הגבר או מן המאבק בו, אלא מן ההבטחה הגאולית עצמה. תודעה זו מכונה בפי הנשים ״פְּנִימִיזם״ – תחושת ערך ושוויון הנובעת מהזדהות עמוקה עם נשיות יהודית קדושה, הנתפסת ככוח מחולל של חיים וגאולה.
״חיית הגאולה״ חיה חיי גאולה ועוסקת ב״עבודות הגאולה״ שהן פרקטיקות יומיומיות שבאמצעותן מבקשות הנשים לממש את יצרן הגאולי. בעבודת השדה זוהו ארבע עבודות מרכזיות: לידה כגאולת הנשמה, שמחה כגאולת הרגש, לימוד תורה כגאולת התודעה, והפצת החסידות באמצעות הגוף הנשי כגאולת העולם. פעולות אלו אינן נתפסות כמעשים פרטיים בלבד, אלא כצורות של אקטיביזם דתי נשי הפועל מתוך הבית אל המרחב הציבורי. ניקיון הבית, הכנת אוכל לילדים או חלוקת נרות שבת ברחובות העיר נתפסים כמעשים קוסמיים של תיקון, המביאים את רוח השכינה אל תוך העולם הגשמי.
האישה נצפתה במחקר כמי שמבקשת לחיות את חייה מתוך תחושת עונג, שמחה ושיא נשי. שיא שהוא גם שיא החוויה הגאולית. חוויית השיא מתוארת דרך ארבעה מרכיבים מרכזיים: תפיסת הרחם כרחם קוסמי שהוא שער בין עולמות עליונים ותחתונים; אמונה ובינה נשיות הנתפסות כבעלות יתרון רוחני; קשר אינטימי עם הרבי מליובאוויטש, הממשיך ללוות ולהדריך גם לאחר מותו; ונבואת הגאולה ״נקבה תסובב גבר״, המתפרשת כהבטחה לכך שהאישה אינה ממתינה למשיח אלא ממשיחה את עצמה ופועלת מתוכו ומתוכה. בתוך מבנה מגדרי שמרני, הנשים חוות עצמן כשליחות עצמאיות, ציבוריות ובעלות עוצמה, מבלי לפרק את הסדר הקיים.
״אני יודעת מה לעשות כי אני אישה״ אמרו נשות חב״ד פעמים רבות במהלך המחקר. אמירה זו נושאת תפיסה עמוקה של חיבור בין גוף, נשיות וגאולה. הגאולה נתפסת בעיניהן כמציאות חיה, נוכחת ומוחשית, התלויה בפעולה נשית יומיומית. הן אינן ממתינות להתרחשות עתידית וחד פעמית, אלא חיות גאולה בתוך ההווה ומבקשות להמשיכה אל העולם דרך הגוף, המעשה והיחסים האנושיים והנשיים.
הקשר ההיסטורי שבו נאספו הממצאים, במהלך ימי מלחמה ובעקבות טבח יהודי גדול, העמיק עוד יותר את משמעותם. בעת שבה החברה הישראלית חווה פחד, אובדן וטראומה, תיארו נשות חב״ד התעצמות של תחושת השליחות. הגוף הנשי, השוקק ומייצר חיים, הפך למוקד של חוסן ותקווה. במקום להתכנס, הן הגבירו עשייה, שימשו מקור נחמה לסביבתן ופעלו מתוך אמונה בנסים ואופטימיות רדיקלית. דמות ״חיית הגאולה״ מתגלה בהקשר זה כתשובה נשית עמוקה למצבי כאוס, פגיעוּת ואי שוויון קיומי.
תרומתו של המחקר טמונה בהצעת קריאה אנתרופולוגית חדשה בגאולה כצורת חיים מגולמת ביהדות הנשית. מתוך מרחב פריפריאלי בישראל, ובתוך קהילה החיה על קו התפר בין חרדיות לבין חברה רב זהותית, נחשף מודל נשי של אקטיביזם דתי שאינו מבוסס על התנגדות או מאבק, אלא על יצירה ומשמעות. המחקר מציע לחשוב על מיניות, גוף ודת לא רק כאתרי כפיפות, אלא גם כמשאבים של חוסן. הגאולה מתגלה במשמעותה החסידית ככוח מניע, תשוקה קיומית לחיים המתמזגת עם גוף האישה, מעניקה לה חיבור פנימי, תחושת ערך, הכרה ופעולה בעולם.