פרס ע"ש פרחה וג'ורג' מוצפי 2026
מנחה העבודה: פרו' עמליה סער
רנין דיאב
חברי הוועדה הבוחרת: ד”ר שלמה גוזמן-כרמלי, פרופ’ תמר אלאור, ד”ר מהא נאטור, ד”ר זנט כהן
נימוקי השופטים
האגודה האנתרופולוגית הישראלית מעניקה השנה את פרס מוצפי לעבודתה המצטיינת של רנין דיאב: ""בנת אלחלאל" – משא ומתן על תנועה: פרקטיקות מרחביות של נשים ביישובים ערביים בישראל, טמרה כמקרה מבחן", אשר נכתבה במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, בהנחייתה של פרופ׳ עמליה סער.
מדובר בעבודה כתובה ברמה גבוהה, בעלת חשיבות חברתית ואקדמית מובהקת, הנשענת על מחקר אתנוגרפי עשיר ומעמיק. המחקר מציג ניתוח מקורי ורב-שכבתי של פרקטיקות התנועה והניידות של נשים פלסטיניות-מוסלמיות במרחב הציבורי בעיר טמרה, תוך שילוב מדויק ומרשים של ספרות אנתרופולוגית, פמיניסטית וביקורתית.
ייחודה של העבודה טמון ביכולתה לשלב בין תיאור אתנוגרפי חי ומפורט לבין ניתוח תיאורטי מעמיק אשר מציג תמונה מורכבת של הדרה ודיכוי מגדרי לצד פרקטיקות של התנגדות, התמודדות וניכוס מחדש של המרחב. התיעוד האתנוגרפי כולל שלושה מוקדים מרכזיים בהן נשים מתמודדות עם אתגרי המרחב: נסיעות בטרמפים עם נשים זרות – "בנאת אל חלאל"; קבוצת כדורגל נשים; וקבוצת כדורסל נשים – באמצעותם נחשפות אסטרטגיות יצירתיות של התמודדות עם מגבלות חברתיות וממסדיות.
המחקר מדגיש באופן ביקורתי שמנגנון התכנון שמעצב את המרחב הציבורי ביישובים פלסטיניים יוצר מבנה מרחבי שאינו עונה על הצרכים של הקהילה. השלכות מנגנון זה בולטות עבור קבוצות מוחלשות בקהילה, ביניהן נשים, אשר חוות הדרה כפולה כתוצאה מהצטלבות של פטריארכיה ושליטה קולוניאלית במנגנון התכנון והניהול של המרחב. לצד זאת, העבודה מצביעה על האופן שבו נשים מצליחות לפתח דרכי פעולה עצמאיות המערערות על הסדרים המרחביים הקיימים ומייצרות עבורן מרחבים של חופש, שייכות ותנועה.
למחקר תרומה משמעותית להבנת הפרקטיקות המרחביות והצרכים הייחודיים של נשים ערביות-מוסלמיות במרחב הציבורי, והוא מציע נקודת מבט חדשנית בעלת ערך חברתי ומדיניותי חשוב. השילוב בין מקוריות מחקרית, כתיבה איכותית, שימוש רחב ומדויק בספרות ורגישות חברתית, הופכים את העבודה למחקר מצטיין וראוי להערכה מיוחדת.
תקציר עבודת המאסטר
המחקר מציג ניתוח פרקטיקות התנועה והניידות של נשים פלסטיניות־מוסלמיות במרחבים ציבוריים ביישובים פלסטיניים בישראל, תוך התמקדות בעיר טמרה כמקרה בוחן. המחקר בוחן את האופנים בהם נשים אלו מתמודדות עם מערכות דיכוי מצטלבות – הן מצד המבנה החברתי הפטריארכלי והן מצד המערכת התכנונית־ממסדית. המסגרת התיאורטית שלו מתכתבת עם מספר שדות ידע המשלימים זה את זה: האחד כולל תיאוריות פמיניסטיות, בעיקר מתוך הספרות על נשים בחברות מזרח תיכוניות, המשלבות התמקדות בסוכנות של נשים בתוך מבנים פטריארכליים, ופמיניזם הצטלבותי המתמקד באפקט האינטראקציה בין מבני כוח מצטלבים, כגון המדינה, המשפחה, מעמד, אתניות, דת, וכד, שכל אחד מהם בדרכו הוא פטריארכלי. השני כולל תיאוריה ביקורתית של מרחב. כאן נכללות הטענה הרחבה שהמרחב הפיזי הוא תמיד שיקוף על תפיסות חברתיות ושהמרחב החברתי הוא תמיד תוצאה של יחסי כוח. ובהקשר הממוקד יותר של המרחב הפיזי ביישובים הפלסטיניים, אני משתמשת בספרות הביקורתית העוסקת בפרקטיקות של ניכוס מרחבי ובמושג של "הזכות לעיר". אינטגרציה זו מאפשרת בחינה דיאלקטית של יחסי הגומלין בין המרחב לתנועת הנשים: כיצד המרחב מעצב את דפוסי התנועה הנשית, ובמקביל, כיצד פרקטיקות התנועה הנשית מעצבות ומכוננות מחדש את המרחב.
שאלות המחקר הן: שאלת המחקר הראשונה היא כיצד ההצטלבות של מגדר ושייכות למיעוט לאומי מעצבת את אפשרויות התנועה ואת חוויית הזכאות של נשים פלסטיניות למרחב העירוני? ספציפית, המחקר בודק כיצד נשים פלסטיניות בעיר טמרה נעות במרחב הציבורי, ואיך המרחב הזה, על מגבלותיו, מעצב את חיי היומיום שלהן? השאלה השנייה, הנגזרת מהראשונה, מתמקדת בסוכנות שנשים מגלות אל מול המגבלות הרבות שהמרחב טומן בחובו, וזאת דרך תיעוד אתנוגרפי של אופן ההתניידות שלהן לעבודה ולבילויים, בהיעדר תשתיות תחבורה ציבורית יעילה. השאלה השלישית מתמקדת ב"מרחבים השלישיים" הנוצרים בהשראת תנועת הנשים במרחב ובאופן שבו הם מעצבים אותה? כפי שנראה, מרחב שלישי נוצר בשלושת השדות שתועדו – נסיעות בטרמפים עם נשים זרות ופעילות ספורטיבית מאורגנת לנשים בלבד במרחבים סגורים ופתוחים.
האתנוגרפיה כוללת שלושה מוקדים: נשים שלוקחות טרמפים עם נשים אחרות כדי לנוע במרחב הציבורי , קבוצת כדורגל נשית מקצועית שמתאמנת במגרש ספורט עירוני פתוח, וקבוצת כדורסל של חובבות שמתאמנות באולם ספורט סגור, שאף הוא מתקן עירוני. בכל אחד מהאתרים מתועדות אסטרטגיות המשא ומתן שנשים אלו מפעילות אל מול הנורמות החברתיות המקומיות ואל מול מדיניות ציבורית שאינה לוקחת בחשבון את צורכיהן הייחודיים. שיטת המחקר כללה תצפיות משתתפות בחוגים השונים ובטרמפים. בנוסף, נערכו ראיונות עם חלק מהמשתתפות בחוגי הספורט, ושיחת עומק עם הנשים שעלו לטרמפים יותר מפעם אחת. הממצאים חושפים באופן ביקורתי את מגבלותיו של מודל תכנון מרחבי היררכי ריכוזי, המתאפיין בגישה אנכית של קבלת החלטות ללא שיתוף האוכלוסייה הנוגעת בדבר. מנגד, הם גם חושפים שהנשים מצליחות למצוא להן דרכים שונות ויצירתיות לניהול משא ומתן עם המערכת הפטריארכלית ובכך מצליחות להתגבר על אתגרים שונים שהחברה מציבה בפניהן. בין היתר הן מנכסות את המרחב באופן זמני תוך הפיכתו למרחב שלישי שמתאים לצרכים שלהן ומאפשר להן חופשיות וחירות ובחירת התנאים שנוחים להן. לחילופין, הן משיתות עליו הגדרות סימבוליות—זמניות של מרחב ביתי שמאפשר אינטראקציות והתנהגויות גופניות שלכאורה מותרות בבית ולא בחוץ, מבלי שיהיו נתונות לסנקציות.
הטענות המרכזיות הן שהמנגנון התכנוני שמעצב את המרחב הציבורי ביישובים הפלסטיניים פועל באופן היררכי ויוצר מבנה מרחבי שאינו עונה על הצרכים הקונקרטיים של הקהילה. קבוצות מוחלשות בתוכה, וביניהן נשים, חוות הדרה כפולה כתוצאה מהצטלבות של פטריארכיה ושליטה קולוניאלית במנגנון התכנון והניהול של המרחב. כתגובה, הנשים פיתחו אסטרטגיות התמודדות אקטיביות ויצירתיות המאתגרות את המבנים החברתיים והמרחביים הקיימים. אחת מהן היא נסיעה בטרמפים עם נשים זרות, שאותן הן ממסגרות כ"בנאת אלחלאל" – بنات الحلال – נשים מכובדות שהן "כמו" קרובות משפחה. אחרת היא הפיכה של מרחבי הספורט למרחבים שלישיים שבהם האסור הופך ל"חלאל" –حلال – מותר עבורן.
תרומת המחקר, מחקר זה תורם להבנה מעמיקה של הפרקטיקות המרחביות והצרכים הייחודיים של נשים ערביות־מוסלמיות במרחב הציבורי, ובכך מסייע בפיתוח מדיניות תכנון מותאמת תרבותית ומגדרית. בנוסף, המחקר חשף את הפער בין תהליכי המודרניזציה המתוכננים לבין יישומם בפועל, תוך בחינה ביקורתית של מידת ההלימה בין התכניות המוצעות לבין צורכי האוכלוסייה המקומית והפרקטיקות החברתיות־תרבותיות הקיימות בשטח