אות מפעל חיים 2023

האגודה האנתרופולוגית הישראלית שמחה להעניק לפרופסור אמריטוס ניסן רובין מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן אות מפעל חיים לשנת 2023.

פרופסור ניסן רובין הוא חוקר בעל שם עולמי בתחום חקר האנתרופולוגיה של היהדות ושל הטקס היהודי והישראלי. תובנות רבות ממחקריו הפכו לנקודת מוצא החיונית לביסוסם של חידושים במחקר בתחומו. במהלך עבודתו האקדמית דאג להעשיר ולטפח דור המשך של אנתרופולוגים אותם הדריך והכשיר. רובם עוסקים בצורה פעילה בחקר התרבות היהודית המסורתית והמודרנית. השילוב בין אנתרופולוג בעל שם לבין מדריך מעורר השראה ובעל אחריות לקהילת המחקר ש האנתרופולוגיה הישראלית ולמוסדות המדעיים העוסקים במדעי החברה בישראל עומדים לזכותו הרבה לקבלת פרס מפעל חיים של האגודה האנתרופולוגית הישראלית לשנת תשפ"ג.

מחקריו של פרופסור רובין היו בגדר חוליה חשובה בשני מעברים שהתרחשו בישראל בשנות השבעים והשמונים. האחד במעבר מאנתרופולוגיה חברתית לאנתרופולוגיה תרבותית. מעבודות המושפעות מאסכולת מנצ'סטר לעבודות המושפעות מהדיון הפרשני אותו הוביל קליפורד גירץ. השני הוא בתנועה שבין אנתרופולוגיה של התרבות לבין הפרשנות והחקר של הטקסט היהודי המסורתי.

עבודתו האנתרופולוגית רבת השנים של פרופסור רובין התמקדה בפענוח הסטרוקטורה של הריטואל המסורתי היהודי, אם תחת תנאי החיים של החברה המסורתית ואם תחת תנאי החברה המודרנית בישראל. בניגוד למחקרים סטרוקטורליים רבים מה שעמד במרכז עבודתו של פרופסור רובין היא שאלת היחס החברתי הנלווה למעשה הריטואל: בין טקס לטקסט ובין יחיד לציבור. פרופסור רובין ביקש באמצעות השיחה האנתרופולוגית ובאמצעות התיאוריה העשירה אודות הריטואל המסורתי, לא רק להתאים את הדיון האוניברסלי למתרחש ביהדות אלא גם ואולי בעיקר להבין את הריטואלים המסורתיים המבוצעים בידי יהודים בצורה טובה יותר, מדויקת יותר, מדעית יותר. עוד ביקש פרופסור רובין להציג את הריטואל לא רק כמעשה תרבותי פרשני אלא גם כמרחב אנושי של אינטראקציה חברתית הרוחשת בין השותפים לה. גישה זו נשענת על שני מבטים בריטואל שהלכו והשתלבו לאורך עבודותיו. האחד הוא המבט בפעולה התרבותית שבו. הזירה בה בחר לעשות כן היא אחד האתרים המדומיינים החשובים בשיקום התרבות היהודית אחרי חורבן הבית השני – כתבי חז"ל. השני הוא המבט בפעולה החברתית. הזירה בה בחר לעשות כן היא אחד האתרים החשובים בשיקום הקולקטיב היהודי בן זמננו – מדינת ישראל.

במרכזה של הזירה הראשונה עמדו מה שכינה רובין 'מקורות חז"ל' ובמרכזם התלמוד. ים התלמוד הפך בידיו של פרופסור רובין למקום של עבודת שדה אינטנסיבית המתמקדת בדיבוב הביצועים הסמליים של מחזור החיים היהודי המסורתי. התלמוד היה לפרוטוקול ההתפתחות של הפעולה התרבותית המסורתית ביהדות הרבנית. רובין מיקד את מבטו במספר מערכים של ריטואלים בעלי משמעות מעברית – לידה, נישואין ואירוסין ואבל. טרילוגיית הספרים שחיבר בנושא זה הפכה זה מכבר לגוף עיוני מרענן, פורץ דרך ויש מי שיאמרו גם חתרני, בחקר התלמוד. עבודתו בתחום זה של פרופסור רובין הפכה במשך השנים לקלאסיקה של ממש באנתרופולוגיה של היהדות. היא סייעה להבקיע דרך אל שילוב עולמם הפרשני של מדעי החברה אל ניתוח הטקסט תוך הצבת חלופה למסורת הניתוח הפילולוגית. גישה זו הפכה למקור השראה לחוקרים צעירים רבים בדיסציפלינות רבות במדעי היהדות, כמו תלמוד, תולדות ישראל וארכיאולוגיה. במישור התיאורטי עמד פרופסור רובין על מנגנוני השינוי הקיימים בחברה מסורתית המסתייגת ואף אוסרת שינויים. רובין מתאר במחקריו אודות מחזור החיים היהודי כיצד גם בחברה מסורתית מתרחשים כל העת תהליכי שינוי גלויים וסמויים, אם בדמות השינויים בהלכה, ואם בדמות השינויים בביוגרפיה הפרוזאית של דמויות מפתח מיתולוגיות. כך למשל הוא מחקרו בדמותו המשתנה של מלאך המוות היהודי. לטענתו השינוי שמתרחש בתוך חברה מסורתית אינו מוצג על-ידי פרשני החברה המקומיים כשינוי, כי מקשרים אותו לתקדימים בעבר ולכן ניתן להציג אותו כהמשכה של המסורת.

במרכז הזירה השנייה עמד המחקר במה שפרופסור רובין כינה 'טקסי הגדרה אישיים'. טקסים אלה נקשרים ביחידים הנמצאים בתפנית חשובה בחייהם, אך הם חסרי טקסים רשמיים לבטא אותם כדי להציג את זהותם החדשה לסביבה. בין מחקרים אלה בלטו, למשל, העבודות אודות טקסי פרישה מצה"ל, או טקסים שערכו מי שרזו בעקבות ניתוח לקיצור קיבה. אלה טקסי הגדרה אישיים שבוצעו אם נוכח שינויים גופניים ואם נוכח שינויי סגנון וייצוג. בלטה בהקשר זה עבודתו אודות העיבוד התרבותי והסמלי של האבל האישי בתנועה הקיבוצית בראשית ימיה, כאשר חברי קיבוץ היו צעירים, בודדים ללא משפחות המוצא שלהם, וביקשו להתאבל על חברים שנפטרו, בעוד שדתית נמנע מהם הדבר. במסגרת מחקריו ביקש רובין לאשש את הרעיון של קלוד לוי-שטראוס על קיומן של מטא-סטרוקטורות בחשיבה האנושית, זאת בהמשך לעבודותיו של ויקטור טרנר על מבנה הטקסים במצבים לימינליים. פיתוח חשוב בעבודתו זו היה המקום אותו העניק ליחיד – "הסובייקט" – כשותף לביצועו של הריטואל. רובין ראה ביחיד כמי שאינו בגדר שחקן פאסיבי אלא אקטיבי מאוד בעיצוב הריטואל, בפיתוחו ובקשב המתבקש לפרשנותו העצמית ביחס אליו.

הריטואל המסורתי (כמו גם המודרני), אליבא דרובין, לא היה מוצר תרבותי קפוא אלא חי ונושם, ומכאן גם משתנה. וזאת לא רק משום התנאים ההיסטוריים, הכלכליים והפוליטיים שהשפיעו על דרך התפתחותו התבניתית אלא גם ואולי בעיקר משום שהוא נגע בבני אדם שביצעו אותו, הרהרו בו, והגיבו לו אם כציבור ואם כיחידים. רבים ממחקרים אלה והתובנות התיאורטיות שנגזרו מהן הפכו לחומרי יסוד באנתרופולוגיה ישראלית ומשולבים עד היום בקורסי המבוא לאנתרופולוגיה ובחקר התרבות.

במהלך עבודתו האקדמית דאג פרופסור ניסן רובין להעשיר ולטפח דור המשך של אנתרופולוגים וחוקרי תרבות אותם הדריך והכשיר. רובם עוסקים בצורה פעילה בחקר התרבות היהודית המסורתית והמודרנית. בין אלה בולטים פרופסור רחל שרעבי, ד"ר שלמה גוזמן כרמלי, ד"ר ענבל סיקורל, ד"ר משה לוי, ד"ר שלומי דורון, וד"ר נעמי סילמן. השילוב בין אנתרופולוג בעל שם לבין מדריך מעורר השראה ובעל אחריות לקהילת המחקר של האנתרופולוגיה הישראלית ולמוסדות המדעיים העוסקים במדעי החברה בישראל עומדים לזכותו הרבה לקבלת אות האגודה האנתרופולוגית הישראלית לשנת  2023.