פרס ע"ש פרחה וג'ורג' מוצפי 2025

עבודת המחקר בוחנת את חוויות החיים של נשים פוסט-סובייטיות בדרום ה ישראלי באמצעות שימוש באפיסטמולוגיה ובמתודולוגיות פמיניסטיות. המסגרת האפיסטמולוגית של המחקר מבוססת על יצירת ידע מהשוליים כידע המכּונן על ידי החוקרת יחד עם הנשים העומדות במרכז המחקר. הבנה של חוויות יומיומיות כמערכות של ידע מייצרת מערך מחקרי מטא-אפיסטמולוגי הבוחן הן את המנגנונים המבניים והן את צורות ההתמודדות האינדיבידואליות או הקבוצתיות עם מנגנונים אלו. ידע זה, המגיע מהשוליים החברתיים בישראל, מאפשר לייצר משמעות ופרשנות אלטרנטיבית למערך הקטגוריות והסיווגים ההגמוניים של ההגירה הפוסט-סובייטית בישראל. הפקת ידע מהשוליים של האוכלוסייה הפוסט-סובייטית מחייבת הכרה בכך שקיימות עמדות של שוליים רחבים בתוך קבוצה שמוגדרת פעמים רבות כקבוצה משכילה, לבנה, ממעמד בינוני והממוקמת בערים המרכזיות. הנשים העומדות בליבו של מחקר זה מתגוררות במרחבי השוליים הישראליים ומועסקות בעבודות צווארון כחול וורוד. אם כן, מחקר זה מפנה את הזרקור לעבר מיקומים שוליים מצטלבים – מגדריים, מרחביים ומעמדיים – שנזנחו עד כה בספרות המחקרית ובדיון הציבורי , על מנת לקדם הבנה של המציאות החברתית המורכבת של מהגרות פוסט-סובייטיות, תוך הניסיון להבין כיצד הן חוות את המרחב הדרומי, את נוכחותן ואת יחסיהן הבין-אישיים בתוכו.
באמצעות שילוב תיאורטי בין גישת ההצטלבותיות (Intersectionality) לבין התיאוריה של פייר בורדייה אודות סוגי הון ומסלולי המרתם, כמו גם פיתוחים מאוחרים יותר של המשגות אלו, המחקר מסיט את נקודת המבט של חקר ההגירה משאלות המתמקדות בשייכות חברתית, לשאלות העוסקות במפגשים בין-אישיים בין מהגרות לבין אוכלוסיות ותיקות במרחבים שוליים, קרי אינטראקציות בין קבוצות מ וכפפות בחברה הישראלית.
לטענתי, מפגשים אלו מכוננים את החוויה של נשים פוסט-סובייטיות במרחבים השוליים בישראל, ובו-בזמן מבנים את סוגי ההון שבבעלותן של הנשים, כמו גם את יכולתן להמירם ל תצורות הון אחרות. לאורכו של הניתוח אני בוחנת את ההצטלבות בין מגדר, מרחב, אתניות ומעמד בשדות שונים במרחב החברתי המשותף. בהתבסס על גישת ההצטלבותיות הבוחנת הצטלבות של מיקומים ומסלולי חיים באופן אופקי (מתוך הנחה כי קטגוריות חברתיות שונות אינן מאורגנות באופן היררכי, אלא נחוות אופן סימולטני), מהלך הניתוח חושף הקשרים חברתיים ומוסדיים מגוונים בהם המיקומים השונים של הנשים יכולים להיות משמעותי ים יותר או פחות מאחרים.
ההקשר הראשון בו מתמקד המחקר הוא החוויה המרחבית של הנשים. התמקמותן של הנשים במרחב הדרומי מעוגנת בתוך מבנה האילוצים הניאו- ליברלי והאתנו -לאומי המתבטא בעיצוב חייהן דרך היבטים תעסוקתיים, דרך סוגיות הכרוכות בשמירה על צביון יהודי בספירה הציבורית וכן, באמצעות תכנון מרחבי המייצר "גטאות רוסיים" המאופיינים בסטראוטיפיזציה של תושבי ותושבות השכונות. "גטאות" אלו מכוננים חוויה מרחבית הטרוטופית בקרב תושבות שכונות אלו. חוויה זו מתורגמת ליחסי זמן-מרחב פרטיקולריים שבמסגרתם המרחב הופך לעקרון המארגן של ממד הזמן ומאפיין אותו ככזה שעצר מלכת. נשים אחרות חוות את הדרום כמרחב של הזדמנויות בהתייחס לתפקידיהן הכפולים כאימהות עובדות. נשים אלו מגייסות ניידות כהון על מנת להתגבר על מה שחלקן מגדירות כ"מחסור" בערי הנגב, הן בהתייחס לתעסוקה והן בהתייחס לתרבות פנאי. לבסוף, מרבית הנשים מציבות אתגר אל מול התפיסה של הדרום בישראל, ובפרט של ערי הפיתוח, כמרחבים מרוקנים. מתוך פרספקטיבה דרומית, הן מגדירות את ערי הנגב כמרחבים קהילתיים ומערערות על חלוקת ההון הסימבולי בישראל בין "המרכז" ל"פריפריה". לא זו בלבד שנשים אלו פורמות את מבנה האילוצים של "הפריפריה" ומנכיחות את ההזדמנויות הנגישות במרחבים אלו עבור נשים, אלא שהן גם מנסחות את המרחבים הדרומיים כמרחבים קהילתיים וסולידריים המנוגדים לניכור ולזרות המאפיינים לטעמן את ערי המטרופולין. אני מציעה שאימוצה של נקודת המבט הדרומית פותחת צוהר לפענוח של מסלולים שונים של נשים פוסט-סובייטיות במרחבים הדרומיים, האחד מאתגר את התפיסה של "הפריפריה" כפרובינציאלית, והשני מאמץ תפיסה זו מתוך חוויה מרחבית הטרוטופית. מסלולים אלו כרוכים במושגים של פרטיות וציבוריות שמתהווים בו-בזמן מתוך מערך היחסים המקומיים ומהתהוותו של מושג הפרטיות בהווה הפוסט-סובייטי.
ההקשר השני בו מתמקד המחקר הוא חוויית הנראות של נשיות פוסט -סובייטית במרחבים הדרומיים בשלושה שדות חברתיים – המיני, הרגשי והדתי. בכל אחד משדות אלו מתהוות בקרב הנשים תצורת הון ממוגדרות – ארוטי, רגשי ודתי – מתוך המפגשים של הן עם מזרחים ומזרחיות בנגב. מהניתוח עולה כי בשלוש שדות אלו הנשים ממוקמות בעמדות שוליות לאור סיווגן כחסרות את תצורות ההון הדומיננטיות, או בשל תפיסתו של ההון שבבעלותן כלא לגיטימי. המחסור בהון הדתי ובהון הרגשי ו"עודף" ההון הארוטי בקרב הנשים, מתלכדים יחד תחת האיום הנתפס שהן מציבות על הגבולות המגדריים במרחב החברתי, על הגדרותיה של נשיות, על תפקידי אימהות ועל היחידה המשפחתית הנורמטיבית. היחסים המורכבים, כפי שהנשים חוות אותם, בינן לבין גברים מזרחים ונשים מזרחיות במרחב החברתי המשותף, מתהווים, לפחות בחלקם, על בסיס איום נתפס זה. בתוך זירות אלו נראה כי העמדות הדומיננטיות היחסיות של מזרחים ומזרחיות לא נחוות על ידי הנשים כשליטה הגמונית. דומיננטיות זו מכוננת אל מול האיום הנתפס שהנוכחות של הנשים מציבה בהקשרים אתניים ומגדריים. לכן, בזירות בהן הנשים ממוקמות בעמדות שוליות, הן לא חוות היבטי ניצול או נישול, אלא פרקטיקות של פיקוח ומשטור, שבמקרים מסוימים הופכות גם למשטור עצמי.
ההקשר האחרון בו עוסק המחקר מתמקד בחוויות מעמדי ות באמצעות בחינה של המסלולים ה תעסוקתיים של נשים פוסט- סובייטיות בשוק העבודה המעורער בנגב. בשדה התעסוקתי הנשים מגייסות את מוסר עבודתן כהון תרבותי. תצורה זו של הון תרבותי מכוננת מתוך המפגשים של נשים פוסט-סובייטיות עם נשים מזרחיות בזירות תעסוקתיות שוליות, במהלכן הנשים הפוסט -סובייטיות מזהות את היעדר הרלוונטיות המטריאלית של שייכותן (הממשית או המדומיינת) לשכבת האינטליגנציה. ההשתייכות לשכבת האינטליגנציה, הנתפסת כהון התרבותי הדומיננטי של פוסט-סובייטים בישראל, אינה זוכה להכרה חברתית במרחב הדרומי ואף הופכת למסמן של היעדר הון כלכלי בתעסוקה שולית ולביטוי של חוסר היכולת לחוות מוביליות מעמדית. לפיכך, אותן נשים פונות לדיספוזיציות אחרות שהן נושאות ב"ארגז הכלים" התרבותי שלהן – מוסר העבודה. באמצעות מוסר העבודה כהון תרבותי, הנשים משרטטות גבולות סימבוליים ומבדילות עצמן כקבוצה אתנית מובחנת מזו המזרחית. כלומר, בעוד שבזירה המינית, בזירה הרגשית ובזירה הדתית, הנשים חוות את מערכות הסיווגים המופעלות עליהן, בשדה התעסוקתי הן מייצרות את ההבחנות ובאמצעותן הן מכוננות היבדלות אתנית. מוסר העבודה אינו משמש לסימון גבולות אתניים בלבד, כאשר חלק מהנשים אף ממירות אותו להזדמנויות כלכליות. עבודת ההמרה של ההון התרבותי להון הכלכלי מתבצעת דרך תרגום של מוסר העבודה הסובייטי לעולם המושגים הניאו-ליברלי הכולל יזמיות, לקיחת סיכונים וגמישות בשוק העבודה. עקרונות אלו מקבלים ביטוי בקרב נשים אשר לוקחות סיכונים אינדיבידואליים, שעלולים להוביל לאובדן הכנסה, במעבר בין "עבודות אין ברירה" לתעסוקה המניבה הכנסה גבוהה יותר ומאפשרת להן לצבור מידה של ביטחון מקצועי בכישוריהן. דווקא המרת הונן התרבותי למידה מסוימת של הון כלכלי המתבטא לא רק בגובה השכר, אלא גם בכינונו של ביטחון מקצועי, היא זו המאפשרת להן להביע התנגדות לעקרונות ניאו-ליברליים של אינדיבידואליזם, תחרותיות וקדימות של הון על פני עבודה.
בניגוד לנשים המבצעות עבודת המרה, סיפוריהן של נשים אחרות מציגים את המסלולים שבהם ההון התרבותי בדמותו של מוסר עבודה אינו מומר להון כלכלי. החשש מאי -ודאות, חוסר יציבות ומאובדן הכנסה מהווה את אחד ההיבטים המרכזיים במסלולן התעסוקתי. מוסר העבודה בהחלט משחק תפקיד מרכזי בחייהן ובתצורות עבודתן של נשים אלו, אולם הוא אינו מתורגם ל"מנטליות" הניאו -ליברלית, קרי ל"שפה" של שוק העבודה המקומי. מוסר העבודה משחק עבור נשים אלו כהון תרבותי המאפשר להן להחזיק במשרותיהן לאורך
זמן, אולם החשש מאובדן הכנסה ולקיחת סיכונים לא מאפשר את המרתו להון כלכלי.
על בסיס הממצאים, המחקר מציע תובנות בהתייחס לשני צירים: הראשון מתמקד בהיבט המרחבי והשני בפוסט-סובייטיות המתהווה בתוך המקומות הקונקרטיים. במסגרת ההיבט המרחבי אני מציעה את המושג "מישורי מגע ממוגדרים" באמצעותו אני מאפיינת את המרחב בתוכו הנשים פועלות. אלו הם מישורי היחסים המתחוללים בתוך מרחב שעובר תהליכי קולוניזציה ואוריינטליזציה מתמשכים, בין קבוצות חברתיות הממוקמות בעמדות שונות במסגרת תהליך זה: מחד, קבוצה שלא לקחה חלק בתהליכים ההיסטוריים שעצבו את המרחב וחלוקתו האתנית (נשים פוסט-סובייטיות), ומאידך הקבוצה שחוותה תהליכי אוריינטליזציה בשם התמערבותה של הישראליות (מזרחים ומזרחיות). הדגש במישורי המגע מושם על פוזיציית הביניים של מהגרות, קרי על האופנים שבהם הן חוות את היחסים החברתיים. באמצעות הדינמיקה של מחסור, עודף והמרה של תצורות ההון בקרב הנשים הפוסט -סובייטיות אני עומדת על המאפיינים הייחודיים של מישורי המגע הממוגדרים. ראשית, מישורי המגע מתאפיינים בשינויים בלתי צפויים של קואורדינטות המיקומים החברתיים בשדות הכוח השונים במרחב. שנית, אופי היחסים בין הקבוצות החברתיות הפועלות במישורים אלו נעים בדינמיקה שבין דומיננטיות לשוליות (בניגוד ליחסי שולטים-נשלטים שעומדים בבחינה של מרחבי קולוניזציה). אלו הם יחסים שנעים בין היכולת לתת לגיטימציה למושאי מאבק, להיבדל ולסווג, לבין היעדר יכולות אלו. שלישית, היחסים במישורי המגע הממוגדרים מתחוללים בשני רבדים מקבילים: היחסים בין הקבוצות החברתיות הפועלות במרחב – בין נשים פוסט-סובייטיות למזרחים ומזרחיות – והיחסים של הנשים הפוסט -סובייטיות עם המרחב הדרומי עצמו. לבסוף, מציאות חייהן של המהגרות, שנמצאת בהתהוות תמידית במישורי המגע, מתכתבת, מאתגרת וחורגת מהדיכוטומיות ההגמוניות בחברה. במקרה הנידון, מדובר בדיכוטומיות האתנוקרטיות (יהדות-היעדר יהדות; מערב-מזרח), כמו גם בדיכוטומיית הפרטי-ציבורי בחברה הישראלית.
המאפיין האחרון של מישורי המגע הממוגדרים מוביל לתובנה השנייה העומדת בליבו של המחקר שמתייחסת לנשיות הפוסט- סובייטית המתהווה במרחבי השוליים בדרום הישראלי. לטענתי, הדינמיקה של תצורות ההון והמיקומים המצטלבים של הנשים חושף תנועה פוסט-סובייטית ריזומטית אשר לא ניתנת לצמצום לכדי מהלך יחידני-דיכוטומי. תנועתיות זו מאופיינת ב"אובדן קוד", קרי היעדר התמיינות, ובניסיונות למשמע היעדר התמיינות זו לכדי סדרים ותצורות ארגון חברתיות קיימות. ריזומטיות זו מאופיינת בקישוריות ובריבוי קווים, חלקם קווי ארגון וסיווג, וחלקם קווי פירוק המאפשרים מילוט, ייצור לא-היררכי והתנגדות. ההתמקדות בפוסט -סובייטיות מהשוליים המרחביים, המגדריים והמעמדיים, מציעה פרספקטיבה אפיסטמולוגית דרומית פוסט-סובייטית. בעוד שהחקירה של ההגירה הפוסט-סובייטית מתמקדת בבחינה של פוסט-סובייטיות בצפון הגלובלי, פריזמה זו מחייבת בחינה של הגירה פוסט-סובייטית לדרום הגלובלי, או למובלעות שלו בתוך הצפון הגלובלי. הניסיון לפענח פוסט-סובייטיות לא רק במונחים תרבותיים או אתניים, אלא גם במונחים מרחביים, טורף את הקלפים. הדינמיקה של הצטלבותיות בשדות כוח שונים במרחבים השוליים בדרום הישראלי חושפת דווקא את הריזומטיות של הפוסט-סובייטיות, כזהות וכמצב תרבותי. מצב תרבותי זה לא מסתכם בגיוון או הטרוגניות, אלא בהיגיון של אובדן קוד וקידוד מחודש.