דברים לזכרו של פרופ'

אלכס וינגרוד (1931–2025)

מאת: פרופ' אנדרה לוי

בחודש יוני 2025 הלך לעולמו פרופ' אלכס וינגרוד, מאבותיה המייסדים של האנתרופולוגיה בישראל, חתן אות מפעל חיים של האגודה האנתרופולוגית הישראלית, ומי שהיה קול צלול, ביקורתי ופורץ דרך בחקר החברה הישראלית.

לקריאת נימוקי ועדת אות מפעל חיים לחצו כאן

כמו כל מפעל חיים, את תרומתו הגדולה של וינגרוד אין לבחון ברטרוספקטיבה, שנועדה להצעיד את המחקר קדימה, אלא למקמה בתוך ההקשר ההיסטורי והאינטלקטואלי הסוער שבו פעל. עבודתו האנתרופולוגית החלה בשנותיה הראשונות של המדינה, עת החברה הישראלית התמודדה עם גלי הגירה מסיביים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה (MENA) ומזרח אירופה. בתקופה זו, הסוציולוגיה הישראלית גויסה למאמץ לאומי של בינוי אומה, ובמקרה של האנתרופולוגיה היא נועדה להסביר את "האחר" היהודי עבור מי שנתפסו כציבור הישראלי הוותיק. אותם "ותיקים", אף שרבים מהם לא חיו בארץ זמן רב, תפסו עצמם כ"בעלי הבית", וביקשו להציע הסברים שירגיעו את החשש נוכח זרותם התרבותית של העולים החדשים.  זרות המהגרים מוסגרה כברת-חלוף, בין השאר, כדי לבצר את הרעיון שכולם שייכים לאותה אומה.

הפרדיגמה השלטת באותה עת, בהובלתו של הסוציולוג שמואל נח אייזנשטדט, עיצבה את הבנת תהליכי ההגירה והזהות במונחים של מודרניזציה ואינטגרציה. לתפיסה זו, השוני התרבותי של המהגרים היה ארעי ודינו להיעלם בתהליך של אסימילציה ואקולטורציה – גרסה מקומית למטאפורת "melting pot" האמריקאית. תפיסה זו שיקפה מגמה מחקרית שתמכה בהנדסה החברתית הציונית, תוך דחיקה, או טשטוש, של המטענים התרבותיים הייחודיים של המהגרים.

זהו ההקשר הטעון אליו נקלע אלכס וינגרוד. יליד ארה"ב (1931), שהגיע לישראל לראשונה כדוקטורנט בסוף שנות החמישים ולאחר מכן כפרופסור בעל שם מאוניברסיטת ברנדייס (שם עמד בראשות המחלקה לאנתרופולוגיה). וינגרוד היה דמות חריגה בנוף האקדמי המקומי. שליטתו באנגלית ברמת שפת-אם, יחד עם עמדתו הביקורתית הבלתי-מתפשרת כלפי מדיניות המדינה, מקמו אותו בעמדה שאתגרה את המובן מאליו האקדמי אותו התווה אייזנשטאדט ותלמידיו.

ספרו המכונן, Reluctant Pioneers ("חלוצים מסויגים/בעל-כורחם"), סימן את קו השבר. כותרת הספר מלמדת על התמקדותו ביכולתם של מהגרים ממרוקו להתנגד – או לכל הפחות להסתייג – מהשזירה הטוטאלית בפרויקט הציוני והאתוס החלוצי הרומנטי, שנכפה עליהם. וינגרוד הציע אתנוגרפיה רגישה שזיהתה את המהגרים לא כחומר ביד היוצר, אלא כסוכנים בעלי רצון. לבד מעמדה ייחודית ומתריסה זו, התנגדותו המוסדית של אייזנשטדט למיסוד האנתרופולוגיה בישראל, דחקו את וינגרוד אל הפריפריה האקדמית – לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שבשנותיה הראשונות פעלה בחסות האוניברסיטה העברית. שם, הרחק מהמרכז הירושלמי, הקים וינגרוד מחלקה מפוארת לאנתרופולוגיה והעמיד דורות של תלמידים (בהם שלמה דשן ומשה שוקד).

מעבר למאבקי הכוח המוסדיים, התקיימה כאן מחלוקת תיאורטית עמוקה. וינגרוד, שהושפע מהגישה הפרשנית-סימבולית של קליפורד גירץ, דחה את תפיסת התרבות כפריט זניח שניתן להשיל כחלק מתהליך ההגירה. עבורו, תרבות היא מערכת משמעות עמידה; היא אינה נעלמת אלא משנה מופעים (Re-configured), וממשיכה לשמש מקור לערך ולזהות גם במולדת החדשה.

גישה זו באה לידי ביטוי במחקריו המאוחרים משנות ה-80 וה-90, שעסקו בהילולות צדיקים ובעלייה לרגל (כפי שמשתקף בספרו The Saint of Beersheba). וינגרוד הראה כיצד יהודי מרוקו משמרים יסודות מהותיים מתרבותם באמצעות פרקטיקות דתיות וארכיטקטורה מקומית של קדושה. הוא ראה במתחמי הקברים לא רק עדות ל"המשכיות תרבותית", אלא ביטוי פיזי לגעגועים למרחבים גיאוגרפיים ורגשיים מן העבר – עמדה שחתרה תחת הניסיון הציוני לנתק את הקשר הרגשי לעולם הגלותי. (בהקשר זה, ראוי לציין כי המונח הפוליטי "מזרחי", על אף חשיבותו, לעיתים מטשטש את אותם הבדלים תרבותיים עמוקים שוינגרוד התעקש לחקור).

אופקיו המחקריים של וינגרוד לא הצטמצמו לחקר יהודי המגרב בלבד. בשנות השמונים והתשעים הרחיב את מבטו אל יחסי יהודים-ערבים, כפי שבא לידי ביטוי בספרו המשותף עם מיכאל רומן, Living Together Separately. מחקר זה על ירושלים שלאחר 1967 ניתח את הדינמיקה של עיר המופרדת ומאוחדת בו-זמנית על ידי כוחות כלכליים ופוליטיים, והוביל לפרויקטים משותפים עם חוקרים פלסטינים שבחנו זהויות שוליים בחברה הישראלית.

גישתו המאתגרת את הרעיון של היותה של ישראל מרכז סמלי בעל כוח כפייה, הובילה אותו לשתוף פעולה עם כותב טקסט זה (אנדרה לוי) בעריכת כנס ופרסום ספר בהוצאת הספרים האוניברסיטאית סטנפורד, שבירירה את היחסים הנזילים שמתקיימים בין תפוצה ומכורה (Homelands and Diasporas).

פרופ' אלכס וינגרוד היה לא רק חוקר אמיץ בעל יכולת ניבוי סוציולוגית מרשימה – כזה שחזה את הפוליטיזציה של האתניות בישראל הרבה לפני שהפכה לנחלת הכלל – אלא גם קול מוסרי ואינטלקטואלי עצמאי. הוא ביקש לחשוב את החברה הישראלית מתוך אחריות תרבותית, תוך הכרה עמוקה בכוח, בזיכרון ובאחר.

מורשתו המחקרית, המשתרעת ממחקריו בסרדיניה ועד לעיירות הפיתוח בנגב וסמטאות ירושלים, נותרה רלוונטית מתמיד. ספרו האחרון, The New Israelis, שיצא בשנת מותו, הוא עדות לכך שגם בעשור העשירי לחייו, נותר וינגרוד חוקר חד המביט נכוחה אל המציאות הישראלית המשתנה.

תקוותי היא שחוקרות וחוקרים במדעי החברה ימשיכו לצעוד בנתיב שסלל – נתיב של מחקר בלתי מתפשר, השואל שאלות קשות על תרבות וזהות, ומסרב להיכנע לנרטיבים מגויסים.

יהי זכרו ברוך.

מבחר מפרסומיו של פרופ' אלכס וינגרוד:

  • Weingrod, A. (1965). Israel: A Study of Group Relations. Praeger.
  • Weingrod, A. (1966). Reluctant Pioneers: Village Development in Israel. Cornell University Press.
  • Weingrod, A. (Ed.). (1985). Studies in Israeli Ethnicity: After the Ingathering. Gordon and Breach.
  • Romann, M., & Weingrod, A. (1991). Living Together Separately: Arabs and Jews in Contemporary Jerusalem. Princeton University Press.
  • Weingrod, A. (1990). The Saint of Beersheba. SUNY Press.
  • Weingrod, A. (2025). The New Israelis: Ethnicity, Religion, and Nationalism. Cambridge University Press.